נופש בטורקיה: ישראלים, אל תבואו. אנחנו נהנה לבד
למרות אזהרות המסע והרודן הרוטן, וכשהוא מפחד לחלוטין, החליט אטילה שומפלבי לבלות את חופשת הקיץ עם אשתו והילד בטורקיה, שם הם גילו את הריזורט הכי יפה בעולם. ואתם? תמשיכו לנפוש בין פיגועים באירופה
מה שלא תמצאו בסוף השורות האלה, ממש בתחתית העמוד, הן כמה מילים מודגשות שמבהירות כי הכותב היה אורח של המלון / חברת התעופה / סוכנות הנסיעות. לא תמצאו, כי את חופשת הקיץ שלנו באנטליה הזמנו לגמרי לבד. כלומר, אשתי הזמינה לגמרי לבד, אחרי שקיבלה המלצות רותחות מכמה חברות. ואני זרמתי. כמו לבה רותחת זרמתי.
נכון שרעדתי מפחד, שנתי נדדה כמה לילות וסיוטים תקפו אותי מכל עבר בדקות שבהן הצלחתי לעצום עיניים, ונכון שרציתי לבטל את כל הסיפור 48 שעות לפני, וגם 24 שעות לפני וגם שש שעות לפני - אבל כל זה לא רלוונטי למה שאני הולך לספר לכם על הריזורט החלומי שבו שהינו במשך (רק) ארבעה ימים, ועל הטורקים המקסימים ששירתו אותנו מסביב לשעון ועל האוכל המעולה, ועל הכחול האינסופי של הבריכה שטבעה בשקיעה, ועל תחושת הביטחון המיוחדת שחשנו. ואולי, בעצם, זה, ולא שום דבר אחר, דווקא כן רלוונטי.
"אין סיבה לנפוש במדינה שיורקת לכם בפרצוף" / דני שדה
עדכונים נוספים גם בפייסבוק ynet חופש
יופי של הזדמנות או חוסר אחריות?
בואו נודה בכך. לנסוע השנה לטורקיה, ימים ספורים אחרי עוד פיגוע דריסה בלב אירופה, עלול להישמע קצת כמו הימור מטופש. למעשה, לנסוע דווקא (!) לטורקיה בימים שבהם התחביב העיקרי של ארדואן כשהוא משועמם הוא לאיים על ישראל בשלל איומי איסלאם קיצוני - ובכן, מדובר במעשה חסר אחריות של ממש.
אבל דווקא בגלל זה, ודווקא בגלל שידעתי עד כמה המציאות מורכבת, ודווקא בגלל שידעתי גם עד כמה אנחנו אוכלים מרור מדיני ופוליטי מהטורקים בשנים האחרונות, לא התכוונתי להיכנע לשיח הפחד והאימה שכל כך קל לשמוע בכל מקום. אפילו אזהרת המסע הכה ברורה של המטה ללוחמה בטרור (אל תיסעו, צאו משם, תתקשרו לחברים שיברחו וכו' וכו') לא הצליחה להוריד אותנו מהנסיעה הזו.
הגדילו ועשו רוב חברינו וקרובינו, שאיחלו לנו לשוב בשלום בתום החופשה, ולאחר שנשאיר לארדואן כמה דולרים שאיתם יממן עוד כמה משטי שלום לעזה. אבל כמו שראש הממשלה אוהב לומר: לא נכנענו לטרור - אך נכנענו למחיר. ונסענו.
אשתי והילד - בכיף גדול ובסבבה שאין כדוגמתה. אני, ההיסטרי הלא מגניב שנהייה חרדתי דקה לאחר שהילד נולד, נסעתי מכווץ. עשיתי צ'ק אין מכווץ, עליתי למטוס מכווץ, ישבתי שעה וקצת מכווץ, ונחתתי באנטליה לגמרי מכווץ. גם לתוך האוטו של מוסטפה החמוד שלא ידע מילה באנגלית - נכנסתי מכווץ. וכשמוסטפה שלנו החליט לקצר את הדרך וחתך מהכביש הראשי לכביש צדדי שעבר במה שנראה כמו כפר / מחנה פליטים / חירייה, כבר ראיתי את עצמי בכתום אופנתי, מרכין ראש מול מצלמה. מאחור, שחר והיפה עשו חיים, ואני מקדימה רק הבטתי במוסטפה וניסיתי להיזכר מה הסכום שקבעתי בביטוח החיים.
ואז הגענו לגן עדן
אבל כל זה נגמר בשנייה אחת, כאשר הרכב התייצב מול מחסום הכניסה לגן העדן, הריזורט שלנו. באותו רגע הכל נעלם. נמוג. התאייד. אושר גדול וחיוך בלתי מחיק נמרח לכולנו על הפרצופים, וכל ההיסטריה, הפחד והחרדה שהבאתי איתי מתל אביב נעלמו כלא היו. מהרגע שיצאנו מהאוטו ולקחו לנו את המזוודות כדי שחלילה לא נתאמץ, ועד הרגע שנכנסנו לחדר המצוחצח והממוזג שהשקיף לים, היפה ואני הצלחנו להוציא מהפה בעיקר את המילים "וואו" "וואו" ו"וואו". או כמו שהצלחתי לחדד את זה כשנרגע לי הדופק: "מאמי, זה מפגר מה שהולך פה. זה לא אמיתי".
הריזורט שלנו בבלק (ואני בטוח שגם אחרים באנטליה) הוא באמת אחד המלונות היפים, המרשימים, הנקיים, המבריקים, הגדולים והמהממים שהייתי בהם. חדר האוכל של הארמון הזה מסתכל במבט משועשע על כל מה שראיתם קודם, וגם ארבע או חמש מסעדות הקונספט הנוספות שבתוך המלון - לא רואות ממטר מקומות אחרים שביקרתם בהם. הבריכות האינסופיות, והמתקן המיוחד לילדים עם המגלשות, חדר משחקי הווידאו וחדר האוכל עם השולחנות והכיסאות הקטנים והחמודים... בקיצור, מטורף. והכל מתוכנן כאן בצורה כמעט גאונית, וצץ בדיוק רגע לפני שאתה חושב שאתה צריך משהו.
גם הלאונג'ים המרווחים, הברים האלגנטיים, הספא המפואר, המלצרים על הגלגיליות סביב הבריכות שכל מהותם לספק שתייה צוננת או גלידה למשתזפים על שזלונגים מול הבריכה או מול הים. ואם לא אמרתי את זה עד עכשיו - כל זה כלול. הכל כלול.
היתרון הגדול של המלון בשלב הזה הוא שאין בו הרבה ישראלים, ועיקר יושביו הם רוסים, צרפתים או ערבים רחמנא ליצלן מרחבי המזרח התיכון. וכשאני אומר כל, אני מתכוון לכ-ל. ולהם לא אכפת מהישראלים, ואין שום סיבה של ממש שלנו יהיה אכפת מהם. בסך הכל בני אדם. אבל גם אם יש בו ישראלים, המלון כל כך גדול, שהוא מסוגל להכיל אפילו את הצעקנות והרעש שאנחנו מביאים איתנו (עד גבול מסוים). וזה כל כך יפה וכל כך כיף - שאנחנו כבר מתכננים את החופשה הבאה, בדיוק באותו מלון. כי תחושת ביטחון כזו בלב ליבה של מדינה מוסלמית, ספק אם תמצאו בימים אלה ברמבלאס של ברצלונה. אז אתם - תמשיכו לא לבוא לכאן, חכו לפיגוע הבא באירופה. ואנחנו? חפשו אותנו בטורקיה.
