ביקורת סרט: "אונה" - רומן אסור עם בת 13
כנערה ניהלה אונה מערכת יחסים עם השכן הבוגר שלה. 15 שנים אחרי, כשהוא כבר השתחרר מהכלא בעקבות הרומן האסור והיא התבגרה, הזיכרונות לא מרפים. התסריט המוקפד, המשחק המרשים והבימוי המוצלח מאפשרים ל"אונה" להציג סיטואציה מורכבת - גם כשההשוואה ל"לוליטה" מתבקשת
"אונה" ("Una") נפתח בצילום מרחוק של ילדה בת 13 (רובי סטרוקס המרשימה) היושבת על ספסל ליד עץ גדול לפני הבית של משפחתה. רגל אחת על הספסל ועליה היא משעינה את הסנטר, ספק מהורהרת ספק משועממת, והרגל השניה משתלשלת מטה. היא קמה והולכת לעבר הבית הסמוך שבו גר השכן שלה ריי. מול הכניסה לביתו נמצאת מכונית אדומה עם מכסה מנוע פתוח שמבהיר שהוא נמצא שם עכשיו. היא נכנסת לחצר האחורית, שולחת מבט חטוף לאחור, מוודאת שלא ראו אותה נכנסת. היא מגיעה לפינה בחצר ומחייכת בהתרגשות לאדם שנמצא שם אך לא מוצג לצופים. כשהיא עושה זאת החולצה שלה פתוחה כך שהחזייה וניצני השדיים שלה גלויים.
הפתיחה הזו מגדירה באופן קולע את נקודת המוצא הלא קלה לעיכול שאותה "אונה" עומד לפתח. זהו הבזק של זיכרון מלפני 15 שנים של....מה? תקיפה מינית מצידו של פדופיל? מערכת יחסים אסורה שנקטעה כאשר היא התגלתה? האם שני הדברים יכולים להתרחש יחד?
עוד ביקורות קולנוע:
"אוברדרייב" - חיקוי עלוב ל"מהיר ועצבני"
בשונה מהמחזה שהציב את שתי הדמויות של אנה וריי במפגש בזמן הווה, 15 שנים לאחר הקשר/תקיפה, הסרט מרחיב את היריעה למבנה זמנים שמשקף את הזיכרון של שתי הדמויות – בעיקר זו של אונה. כך המניעים ודרכי המחשבה של הדמויות זוכים לפיתוח נוסף, ובעיקר בכל הקשור ליכולת לתת ביטוי לרגשות המורכבים של הגיבורה.
אין כאן את ההומור השחור שהיה בעיבוד הקולנועי של "לוליטה" (1962) כפי שעוצב ע"י סטנלי קובריק, סרט שעם כל מעלותיו הסתכל על דמותה של דולורס ("לוליטה") מבחוץ. אין כאן גם את כניסה למרחב סובייקטיבי מתעתע של קורבן מובהק כפי שהיה ב"פרינסס" של טלי שלום עזר. "אונה" נע בין ההווה לעבר ומעז להציג באופן אמביוולנטי את חוסר היכולת של האישה הצעירה להשתחרר ממה שקרה בשחר נעוריה.
כדי לבטא את הרגשות המורכבים של אונה כלפי ריי - געגוע, כעס, התרסה, משיכה, קנאה וכאב - נדרש תסריט ובימוי מוקפד ואלו אכן מצויים. כמו כן נדרשת שחקנית בעלת יכולת לבטא באופן מאופק את תחושות הרבות והסותרות של הדמות. הופעת המשחק המאוד מרשימה של רוני מארה בתפקיד הראשי משיגה זאת. השילוב של כל אלו מאפשר לסרט להיות מאופק, לעורר מידה רבה של אי נעימות מכוונת בשירות סיטואציה רגשית מורכבת, ולהצליח לצאת בשלום משדה מוקשים לא פשוט.
לאחר סצנת הפתיחה שתוארה הסרט מבצע מעבר חד להווה, אונה מצולמת רוקדת במועדון לילה, ומיד לאחר מכן נחדרת מאחור ע"י גבר אנונימי בשירותי המועדון. ההתמקדות על אונה מגלה שהיא בסיטואציה שמסיבה כזו או אחרת היא רוצה להיות בה. לפנות בוקר היא חוזרת לאותו בית מאחורי אותו עץ שבו היא עדיין חיה עם האימא שלה. זהו רמז ראשון לכך שהדמות חיה במצב של התפתחות מושהה, במעגלים מסביב לאירוע המכונן שטיבו טרם נודע. מבלי לספר לאם היא נוסעת כדי להפתיע את ריי במקום עבודתו, אדם שאותו לא פגשה מאז שהפרשה נחשפה.
עם תחילת הנסיעה נשמעות המילים הטעונות של Down by the Water של פי.ג'יי הארווי על רקע שוט של אונה הצעירה, לבושה בסוודר ורוד פרוותי, אונה של תקופת החקירה, לאחר הגילוי הקשר עם ריי. רגע בחיים שבו הייתה לה תהייה אחת כלפיו - "מדוע עזבת אותי?" מילות השיר מהדהדות פס קול מקביל ומטריד של מחשבות הגבר שהיה איתה (או, אולי, מחשבות האישה על מחשבות הגבר). כל שתואר עד כה מהווה מהלך פתיחה של שבע וחצי דקות שמגדיר באופן חכם את מורכבות הקונפליקט שיתרחש עוד לפני שהמפגש עצמו נעשה.
כאשר אונה תגיע למפעל בו ריי עובד (בן מנדלסון שמתמחה בתפקידי דמויות בעתיות מבחינה מוסרית) היא תגלה כי הוא שינה את שמו לפיט. יש לו חיים נורמטיביים עם בת זוג, והוא משמש במפעל כמנהל בדרגה זוטרה. החל מנקודה זו הסרט מתנהל ברובו סביב המפגש האינטימי והטעון של שתי הדמויות. ריי/פיט מבוהל מהופעתה של אונה, מהאופן שבו היא עלולה להחריב את החיים שבנה לעצמו אחרי 4 שנים בכלא. חלק לא מבוטל משיחה זו מתרחש בקפיטריה של המפעל שלה יש חלונות גדולים המאפשרים למי שחולף לידם לראות, גם אם לא לשמוע, את השיחה הטעונה בין השנים. עבודת הצילום של תימאוס בקטאקיס (הצלם של יורגוס לנטינוס) מתבססת על צבעים קרים וקומפוזיציות מאוזנות, ומעבר בפלשבקים של אונה וריי לצבעים חמים.
הדינאמיקה בין הדמויות חושפת בהדרגה את הרגשות המורכבים משני הצדדים. ריי בצד המתגונן, המנסה לפייס, להבטיח שהוא לא היה פדופיל ושזו ההתנסות היחידה שהייתה לו עם מישהי כה צעירה. ואונה המנסה טקטיקות שונות המניעות את השיחה למקומות שספק אם היא תכננה מראש. כל הזמן מרחף מעל צל האפשרות שאנו צופים במה שיתפתח להיות סרט נקמה.
לכך נוסף אלמנט של מתח הקשור לתוספת, לא ממש הכרחית, של לחץ במקום עבודה. ולמהלך המתבצע בשליש האחרון של הסרט החורג ממה שהיה במחזה המקורי, פותח אותו לדמויות נוספות ולא בהכרח תורם למורכבות של מה שהוצג עד כה. אך גם אם לא כל חלקיו של הסרט שווים, יש בו לא מעט המצדיק את העניין של צופים שלא נרתעים מהנושא הטעון.
