כל אחת והסרט שלה / טור
גם בעונה שעברה מכבי חיפה ניצחה את באר-שבע בפתיחת העונה, ולכן צריך לחכות ולראות איך יתמודדו הירוקים מול קבוצות נחותות יותר. האלופה, לעומת זאת, במצב לא מוכר, השביר ביותר שלה בתקופת ברק בכר. אורי קופר שוב ראה הפקרות הגנתית של ב"ש מול "קבוצה של גיא לוזון", הפעם באמת
לפני שנה, גם אז בחודש הראשון של העונה, ניצחה מכבי חיפה את הפועל באר-שבע. אחרי אותו משחק דובר בעיקר על חיפה למודת האכזבות, שאחרי ניצחון מול האלופה גרמה לתהות האם הפעם, אולי, תיכנס לעונה חדשה כמו שצריך. גם היום בדיוק אותו דבר – מגיעות מחמאות על התוצאה, יש נקודות אור במקומות שונים במגרש, נוצר עניין ליום שאחרי הפגרה (הפסד היה יכול לפרק את הקבוצה), אבל צריך לחכות ולראות מה הלאה, לא לצאת בהצהרות כי בסרט הזה כבר היינו. לעומת זאת, בצד של באר-שבע מדובר בהפסד אחר לחלוטין, עם משמעות גדולה יותר.
אז, לפני שנה, באר-שבע הייתה אחרי ניצחון על אינטר בסן-סירו. זו הייתה נפילה קטנה מהענן, ולכולם היה ברור שיגיע ניצחון במחזור הבא. עוצמתה של באר-שבע נראתה למרות ההפסד. הפעם זה אינו המצב, לא קרוב. התחושה, והדברים היו נכתבים גם אם באר-שבע הייתה משווה, היא שהאלופה נמצאת במצב הכי שביר שלה, הכי לא בטוח, מאז הגעת ברק בכר. מאוד יכול להיות שבאר-שבע תתאושש, שתעלה בעוד כמה שבועות למקום הראשון, אבל היא נמצאת בנקודה מיוחדת, שאינה רגילה אליה.
אי-סדר הגנתי כזה, לאורך כל החודש האחרון, לא נראה בבאר-שבע זמן רב. הגנה אישית וקבוצתית רעה במיוחד, וסליחה, אי אפשר להשתמש רק בתירוץ מיגל ויטור. בשער הראשון טוני ווקאמה לא ירד לעזור (כמו מליקסון במאריבור), ג'ון אוגו התרחק מהכדור, וארנסט מאבוקה (משחק ענק שלו) הכניס את החפץ העגול בין מיהאי קורהוט לשיר צדק. בשער השני בן ביטון נשאר לבד אחרי מצב נייח לזכות באר-שבע ומי היחיד שבא לעזור לו? קורהוט, שהיה זה שהרים בצד השני. מוזר.
האמצע היה פתוח, פעם אחר פעם, וזו הייתה הפקרות של באר-שבע, אין מילה מתאימה יותר. נדמה שבכר לא הצליח להשתלט על הקבוצה שלו, שחפרה עוד בורות בשלב מוקדם יחסית של המשחק, כאלה שלא אמורים לראות גם אם משחקים בתשעה שחקנים, לא עשרה. ברור שההגבהות המיותרות לכיוון פקהארט גם לא היו נעימות לעין, אבל הנושאים הקריטיים הם אלה שחוזרים על עצמם - היעלמות העבודה הקבוצתית בהגנה מצד אחד וחוסר מחץ, משחק בהילוך נמוך, מהצד השני - כמו מול לודוגורץ, כמו מול מאריבור.
מכבי חיפה החמיצה לא מעט, אבל השחקנים המהירים שלה ניצלו את המצב. מאבוקה, כאמור, היה נפלא. לפעמים נתן הרגשה של פיטר מסיללה עם רגל ימין. הוא אמנם נרדם פעם וחצי מול ווקאמה, אבל בסך הכל עשה עבודה טובה הגנתית מול השחקן הטוב בליגה, בעוד בהתקפה סיפק מהירות ואחוזים מרשימים של דיוק בהגבהות. אפילו אם נשים את השער הראשון בצד – איזה כדור הוא הכניס לעומר דמארי בהמשך. נראה, לפחות כרגע, כמו יופי של רכש.
המהירות הייתה ההבדל הגדול לעומת מכבי חיפה של השבוע שעבר, אבל מדובר במשחקים שונים. הפעם היה יותר שטח, יותר קל לנצל מהירות. לא רק מאבוקה, אלא גם ניקיטה רוקאביציה, ששיחק הפעם בעמדה המתאימה לו. הבישול הגיע אחרי שליטה מעולה של רוקאביציה בגוף ותוך כדי התעללות בביטון עוד לפני שהגיע הכדור. אחר כך, עם הכדור, הוא צחק גם עם לואי טהא (רק חבל מבחינתו שכנראה ורמוט עבד איתו השבוע על פנדלים).
נוהגים לצחוק על המשפט שאמר בעונה שעברה אלי גוטמן – "ראיתי קבוצה של גיא לוזון", אבל במשחק הזה באמת ראינו במה לוזון מאמין כל הקריירה שלו: 2-4-4 עם ניסיון לצאת מהר קדימה. האם זה רעיון מוצלח לקבוצה שרוצה להיאבק על האליפות? לא בטוח, אבל ככה כל הקבוצות של לוזון שיחקו לאורך השנים: בישראל, בבלגיה, באנגליה. סביר להניח שנראה את המערך הזה עוד הרבה העונה, אבל הוא לא יתאים בכל משחק ויהיה צורך בגיוון.
ההפתעה הגיעה מסלליך, שרק היום חתם בקבוצה. הוא החליף עם ורמוט ואופיר מזרחי תפקידים, אחד חלוץ והשניים האחרים באגפים, וסלליך שוב הזכיר לבאר-שבע מה זה מאריבור, ממנה הגיע. שחקן נוסף שאפשר לציין לחיוב הוא גל אלברמן, שצריך להעריך את התרומה שלו יותר כשלוקחים בחשבון שגאורגי קוסטדינוב היה חלש.
עכשיו השאלה היא איך חיפה תשחק מול קבוצות שיבואו להתגונן מולה, דבר שפחות מתאים לשיטה איתה ניצחה את באר שבע. במשחקים אחרים תיאלץ מכבי חיפה ליזום יותר, כמו מול בני יהודה, וכולנו ראינו מה קרה שם. האם תצליח? את זה נגלה אחרי הפגרה, אליה לוזון יוצא כשהוא, מי היה מאמין, מעל בכר בטבלה.
לפנייה לכתב/ת 
