מתרגשת גם הפעם: הבת השנייה שלי עולה לכיתה א'
"כולי תקווה שישמרו על סקרנותה וייתנו לה לשאול שאלות, גם כאלו שאין עליהן תשובה ברורה. שיאפשרו לה לתהות, לחקור, לגלות, להטיל ספק, לשנות את דעתה וגם לצחוק הרבה". המחשבות של שרי אלפי - רגע לפני שבתה עולה לכיתה א'
הכרנו לפני שש שנים וחצי. אני זוכרת את היום שבו נפגשנו כאילו זה היה אתמול. כבר מהרגע הראשון משהו בה נתן לי את התחושה שהיא הולכת לשנות את החיים שלי. היה לנו מפגש ראשוני כמו בקומדיות רומנטיות, היא הייתה כזאת קלילה ומלבבת, ואני כל כך דרמטית, אבל היה לנו איזה קליק כזה.
לטורים הקודמים:
- "לא צריך לקצר את החופש הגדול"
- מטיפים לילדים על דברים שאנחנו לא מצליחים לקיים
כבר שש שנים וחצי שאני לומדת ממנה כל כך הרבה - על העולם, על אנשים וגם על עצמי. בין היתר היא לימדה אותי גם להתמודד עם פחדים שליוו אותי לאורך שנים. נחשים, למשל. רק המחשבה עליהם גרמה לי תמיד לקפוץ על שולחן ולהפיק טונים גבוהים שרק כלבים שומעים. היא זו שלימדה אותי להתגבר על זה.
זה לא שיש לי עכשיו כחיית מחמד נחש קוברה בשם מוטי, אבל בזכותה אני מסוגלת להביט בתמונה של נחש ליותר מעשר שניות רצוף. כי נחשים מעניינים אותה - וחיות בכלל. היא חושבת אולי ללמוד וטרינריה. בינתיים היא מלמדת את עצמה ואוהבת לזרוק לעברי פרטי טריוויה שלא חשבתי שאי פעם אדע, למשל שלכוכבי ים יש עיניים בקצה הזרועות (קצת קריפי).
גם גוף האדם מרתק אותה, ובגלל זה היא מתלבטת אם כדאי לה ללמוד רפואה. בינתיים היא מלמדת את עצמה. היא יכולה למשל לשבת שעה שלמה ולקרוא מה הכליות עושות. בתור היפוכונדרית זה גרם לי בהתחלה לאי נוחות (וגם עשה לי פיפי), אבל היום אני מוצאת את עצמי מגיעה לחנות ספרים ורק מחפשת לעיין בעיתונים מדעיים עדכניים וספרים על המוח.
רופאה או לוליינית בקרקס?
מה שמדהים במיוחד זה שהיא כל הזמן משנה את דעתה לגבי המקצוע שלה. מצד אחד היא רוצה ללמוד רפואה או וטרינריה, ומצד שני היא יכולה פתאום לרצות להיות לוליינית בקרקס. היא תמיד גורמת לי להרהר במחשבות פילוסופיות, למשל למה זה כל כך חשוב לאנשים מה המקצוע שלך, ובכלל, האם המקצוע שלך הוא מי שאת? אולי כשאנשים שואלים אותך "מה את עושה?" לגיטימי לומר "נושמת, אוהבת, אוכלת יותר מדי פיצה"? מהתבוננות בדרך שבה היא נעה בעולם - זה נראה לגיטימי בהחלט.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
כך היא גם לימדה אותי ששום דבר לא מוחלט או סופי, גם לא ה"אני" שלנו, שיכול לגדול ולהשתנות כל הזמן. אני לא שמה אותה במסגרות כוללניות שמגדירות אותה במילה אחת ואומרת שהיא כך או אחרת. עם הזמן אני לומדת גם לא לעשות את זה לעצמי, וזה כל כך משחרר ונעים (נסו את זה בבית).
האמת שאני לגמרי מעריצה שלה. זה בטח כבר ניכר. אני גם מגיעה לכל מופע של קבוצת המחול שלה, מתרגשת בטירוף וצועקת בסוף "ווהוו ווהוו" כי אני לא יודעת לשרוק (היא כמובן שורקת מצוין). כשאמרתי לה שאני אוהבת אותה מכל הלב, היא ענתה לי שהרגשות באים מהמוח ולא מהלב, אבל גם היא אוהבת אותי.
לשאול שאלות
כן, היא מלמדת אותי כל יום כל כך הרבה. מה חשוב, מה מרגש, ומה מצחיק (כל דבר עם המילה "תחת"). דרך עיניה החומות והגדולות משתקף כל העולם שלי, אבל אני גם יודעת שהיא בן אדם בפני עצמה. היא לא ההמשך שלי, היא לא התיקון שלי. היא היא, וכמה טוב שכך.
ביום שישי היא תעלה לכיתה א׳, ואני מתרגשת כל כך. איתה, בשבילה וגם בשבילי. כולי תקווה שישמרו על סקרנותה ושייתנו לה לשאול שאלות, גם כאלו שאין עליהן תשובה ברורה. שיאפשרו לה לתהות, לחקור, לגלות, להטיל ספק, לשנות את דעתה וגם לצחוק הרבה. שלא ישימו אותה במסגרות שמגדירות אותה במילה.
ילדה שלי. שלום כיתה א׳. הגענו. אנחנו כאן.
הכותבת היא זמרת, יוצרת ותסריטאית. נשואה לאיש חתיך ואימא לשלוש בנות קסומות
לפנייה לכתב/ת 
