מותר להעלות ציפיות / מליניאק
הנבחרת נראית טוב לקראת היורובאסקט. השחקנים מחויבים, נהנים לשחק ביחד, חדר ההלבשה בריא. נכון, הייתה תבוסה לבריטניה, אבל הפסד אחד לא מוחק את הניצחונות הקודמים. רק חבל שיעלה הון כדי לצפות בזה מקרוב
עוד לפני שנזרק הכדור הראשון לסל בשלב הבתים באליפות אירופה אפשר לרשום ברשימת המשימות "וי" קטן. ישראל מארחת לראשונה בית, ובמצבו של הכדורסל הישראלי זה לא מעט.
שחקנים ישראלים ששירתו בצבא ולמדו כדורסל בישראל נזקקים לחוק מיוחד שיבטיח השתתפות של שני ילידים במשחקי ליגה. שחקנים ישראלים שמדברים עברית עם מאמן ישראלי בפסק זמן זו חוויה מכוננת. הבאזז לקראת הטורניר מוכיח שהאוהדים כמהים לכדורסל ישראלי, אבל הכל יחסי. אם נבחרת ישראל בכדורגל הייתה מארחת את איטליה וגרמניה, כל ידיעה על אחרון המחליפים הייתה פותחת את מהדורת החדשות.
ההיכל יהיה בסוף מלא, אבל קיבלתי עשרות תלונות מאוהדים שהוציאו קרוב לאלף שקלים כדי לאפשר לילדים להשתתף בחוויה. משרד הספורט מממן חלק מהוצאות הטורניר, אבל אם המדינה לא מקציבה סכום מתאים, איגוד הכדורסל אמור להשלים את היתרה מספונסרים וממכירת כרטיסים. אז משה מפ"ת יוציא מכיסו מאות שקלים, ומירי רגב תגיע להצטלם עם הנבחרת.
אם בעל הכנסה ממוצעת ייאלץ לצפות עם ילדיו בשידור המשחק בטלוויזיה, מה יוצא לו מזה שהמשחק בישראל?
המים והשווארמה
יחסית לעונה הקשה שעברו השחקנים והמאמן, נבחרת ישראל הגיעה לקו הזינוק במצב חלומי. המאמן פוטר בגסות אחרי שני משחקים, שחקן ה-NBA היחיד שיחק מעט, שחקני מכבי תל אביב הושפלו ופוטרו באמצע החוזה, הירושלמים צפו במשחקי היורוקאפ מהספסל, רביב לימונד לא התאושש עדיין מהפציעה, שון דוסון אחרי עונה חלשה, והתוצאות? מצוינות.
אסור לחשוש להעלות ציפיות. הנבחרת נראית טוב, השחקנים מחויבים, נהנים לשחק ביחד, חדר ההלבשה בריא, הניצחונות מוסיפים ביטחון. נכון, הייתה תבוסה לבריטניה, אבל הפסד אחד לא מוחק את הניצחונות הקודמים, כמו שכוס מים לא מקזזת שווארמה עם צ'יפס בלאפה.
החשש מפערי הרמות בין החמישייה לספסל התבדה אבל עדיין קיים. עוז בלייזר, עידן זלמנסון ודוסון הוכיחו שאפשר לתת לעומרי כספי, גל מקל וריצ'רד האוול לנוח בלי לחשוש ממפולת. הם לא אמורים לנצח משחקים.
אי אפשר לשחק חמישה משחקים בשבעה ימים עם רוטציה של שבעה שחקנים.
כל הכבוד לכספי
כשעומרי כספי חתם על החוזה הראשון בסקרמנטו, הוא לא הגיע לאימוני הנבחרת ולמשחקיה. טען שהוא לא כשיר ב-100 אחוז וחושש לסכן את הקריירה.
כנראה עברו הזמנים בהם תותחי על כמו פאו גאסול, טוני פארקר ודירק נוביצקי היו מתגייסים בכל קיץ לשרת את נבחרתם, מוותרים על הפגרה ומסכנים את גופם.
שחקני NBA מוצאים לאחרונה כל דרך אפשרית להיעדר מאליפות אירופה. אבל כספי, שפותח עונה תשיעית בליגה הטובה בעולם, וכנראה יגיע העונה לסדרת הגמר, מתייצב לכל האימונים והפעילויות ומשקיע בשני צידי המגרש. שאפו.
יש שחקנים שהשנים עושות להם טוב. אל תמהרו לשלוח אותם לפנסיה.
תתרמו על הפרקט
לנבחרת ישראל אין שום יתרון פיזי. קליעה לשלוש היא עניין של יום. החטאות מזריקות רחוקות נופלות בדרך כלל רחוק מהטבעת ואין זמן לרדת להגנה. מה נשאר? הגנה טובה וחכמה ומשחק קבוצתי. הנקודות חייבות להתחלק, ויותר שחקנים חייבים לתרום.
מערך ההתקפה של ארז אדלשטיין הוא לא שגרתי – 2:3 גבוה. עמדה בסיסית רחוקה מהסל, נותנת להתקפה אפשרויות תנועה ללא כדור לעומק. אני אוהב את המערך שמרחיק את ההגנה מהרחבה, נותן מרחב לשחקנים שיודעים לנוע בלי כדור ומרווח את המשחק. זה כדורסל של פורוורדים ששחקנים אוהבים לשחק ואוהדים אוהבים לראות.
בשנים האחרונות התפשטה מגיפת ה"סטרץ' פור". שחקן גבוה שמשחק בעמדה 4 ומסוגל לקלוע לשלוש. נגד איטליה מחכים לנו ניקולו מלי ומרקו בלינלי. לישראל יש את אליהו וכספי. כספי שחקן מגוון, אבל טווח הקליעה של אליהו הוא שלושה מטרים, ויש לו תנועה מצוינת ללא כדור ברחבה. בירושלים תקעו לו את אמארה סטודמאייר מתחת לסל. לקראת סוף העונה וגם בנבחרת יותר קל לו עם האוול – שחקן היי-פוסט.
אטורה מסינה יודע הכל על נבחרת ישראל, ואם היה חסר לו משהו סימונה פיאניג'אני השלים. למשל, ההגנה של אליהו. נבחרות ישראל מצמצמות פערים ב"משחק חכם". מץ'-אפ-זון זו הגנה שמתחלפת תוך כדי המהלך. במשחקים צמודים מספיק שהיריב מתקשה לזהות במשך שתיים-שלוש התקפות נגד איזו הגנה הוא מתקיף, ושלום על ישראל.
צריך להגיע למשחק צמוד שתי דקות לסיום, ובכדורים האחרונים לקחת מה שההגנה תיתן.
ד"ש מגבעת אולגה
המרחק מחיפה לתל אביב הוא 95 קילומטר, אבל לפי אורך המו"מ בעניין אלירן עטר, המרחק הוא אלפי קילומטרים. מתקרבים, מתחמם, יותר מתחמם, יש סיכום עקרוני, הסכימו על ה"מתווה", 800,000, 700,000 פלוס שלומי אזולאי, 1.1 מיליון מינוס שלומי אזולאי.
לא מזכיר לכם את המו"מ שהיה בין מכבי ת"א לדייויד בלאט? המאמן הביע נכונות, הגיעו להסכמות, נענו לדרישותיו, הכל מסוכם חוץ משחרור מטורקיה, בלאט יצא לאיסטנבול, הטורקים מוכנים לשחרר, חסרה רק חתימה, מכבי מסכימים לסעיף יציאה ל-NBA, מתייעצים עם בלאט לפני שמחתימים שחקנים, החתימה היא עניין פורמלי בלבד... והופ, אין בלאט. נשאר בדרושפאקה.
אחד המועדונים הגדולים בעולם איבד את אחד השחקנים הטובים בעולם תמורת פיצוי שיא כל הזמנים, וזה לקח כחודש.
עטר נשאר תקוע איפשהו ליד גבעת אולגה. אף אחד לא לחוץ, חוץ ממנו. גולדהאר מנהל את מכבי ת"א בהתכתבות, אנגלידיס על הראש של קרויף, מנספורד מאחוריו, מקלארן מצדדיו, ומי יסגור את העסקה?
מי שמוכר שחקן במיליון, קונה במקומו שחקן במיליון וחצי. הפועל ת"א התמוטטה בגלל עסקאות גרועות, כמו מיליון אירו לחילוץ בן רייכרט. לבחור אין מקום בקבוצת תחתית בלגית. מכבי ת"א וחיפה שרפו מיליונים על שחקנים שלא תרמו כלום, ולא מסוגלים לסגור פער של עשרות אלפים.
במקום לקנות חתולים בשק, שישקיעו במחלקת סקאוטינג.
לפנייה לכתב/ת 
