פסטיבל הג'אז באילת: מאתגר את האוזן
עם פחות ג'אז קלאסי וכוכבי-על מבעבר, פסטיבל הג'אז באילת ממשיך גם בשנתו ה-31 למשוך שמות מהשפיץ של הג'אז העכשווי. מעילוי החצוצרה כריסטיאן סקוט שלא נשמע כמו אף אחד אחר, דרך מופע שנות ה-70 המקפיץ של The Earth, Wind and Fire Experience ועד קובי אוז בקלאסיקה מקוית-חלומית - הנה כל מה שאהבנו על הבמה
בשנותיו הראשונות - בשנות ה-80 וה-90 - הגיעו לאילת כוכבי-על כמו הסקסופוניסטים ויין שורטר ומייקל ברקר, והפסנתרנים הרבי הנקוק ומישל פטרוצ'יאני. היום הפסטיבל נמצא במקום אחר לגמרי. מעט ג'אז קלאסי ואין כמעט כוכבי-על. הם יקרים מדי לתקציבו המוגבל של הפסטיבל. אבל הפיצוי נמצא לנו באמני ג'אז צעירים מהשפיץ - הניו-יורקי בדרך-כלל - של הג'אז העכשווי, והרבה ג'אז סינרגטי למוזיקות עולם למינהן. בוודאי כשמדובר במופעים מסצנת הג'אז המקומית, שהיא במידה רבה בחוד העולמי של הג'אז האתני.
ההופעה הפותחת של הפסטיבל, הייתה כצפוי הצלחה גדולה: החצוצרן כריסטיאן סקוט, אינדיאני-אפרו-אמריקני צעיר, שהוא עילוי חצוצרה וחדשן אמיתי. הצליל שלו אינו דומה לשום חצוצרה שתכירו (גם החצוצרות שהוא מנגן עליהן חריגות בצורתן ובסאונד שלהן). הסגנון שלו, המכונה "Stretch Music", הוא עירוב יצירתי של ג'אז מסורתי עם רוק. סקוט טוען שלסאונד שלו יש שורשים ילידיים, אפרו-אינדיאניים. לעתים הוא תוקע תקיעות כמו בשופר תזזיתי, לעיתים צליליו נוגים ממש, לעיתים הוא טס ווירטואוזית, והטכניקה המשוכללת שלו, של דחיסת אוויר בנפחים משתנים, יוצרת רצף לא צפוי של צלילים מעובים ורזים.
ובשונה לחלוטין - מי שאוהב פופ כמו-ג'אזי בסגנון שנות ה-70 ובסטייל לאס וגאס, קיבל את מלוא החבילה בהופעה המהוקצעת של The Earth, Wind & Fire Experience. אנסמבל של 13 נגנים וזמרים שהקים אל מקיי, הגיטריסט האגדי של להקת אדמה, רוח ואש המקורית. הם שרים בסגנון EWF במיומנות גדולה, אך אותי הז'אנר הזה משעמם. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמקצועיות לעילא של מחלקת כלי הנשיפה שלהם. יש להם צליל אחיד לחלוטין ומדויק.
אז אחרי שדגמתי מקצת מהמופע הזה, עברתי לג'אז של ממש: השישייה הישראלית חגיגה. מדובר בהרכב שפועל בצניעות ובכובד ראש כבר יותר מחמש עשרה שנים והוקם בידי הסקסופוניסט והמלחין אלון פרבר והמתופף דני בנדיקט. יש להם סגנון ייחודי, אקלקטי מאוד - ג'אז אינטיליגנטי ומופנם. בולט האופן שבו הם מתמקדים בכל פרק בכלי בודד אחד, עד כדי כך שנדמה כאילו המופע כולו הוא רצף של סולואים, עם חיבורים קצרים של השישייה. כך למשל זוכה אצלם כלי כמו הטרומבון לכבוד ולנוכחות שאינה נופלת מזו של הסקסופונים או הפסנתר. ופתאום הטרומבון מתגלה, בנגינתו של עודד מאיר המצוין, ככלי ג'אזי עם נוכחות לירית ממש. תענוג.
אמש (ב'), ביומו השני של הפסטיבל, זכינו להפגזת איכות מזהירה ממש: קונצרט ההרכב של מתופף העל בריאן בלייד. בלייד (48) הוא מהבולטים שבמתופפי הג'אז בעולם, וברזומה שלו הופעות בהרכבים של כוכבי שביט כמו בוב דילן וצ'יק קוריאה, מריאן פיית'פול וקני גארט. בשנים האחרונות הוא מתמקד בהרכב משלו, שנגניו הם עילויים בפני עצמם. בראשם האלט סקספוניסט מיירון וולדן, שיש האומרים כי הוא הטוב בעולם על הכלי הזה. ההרכב הפגין אמש ג'אז מגוון, ממסורתי קלאסי ועד ג'אז פיוז'ן וגם רוק אלטרנטיבי.
אבל מה שבעיקר מדהים בהופעה זה האופן שבו מערכת התופים של בלייד היא המארגן, המוביל והמניע את הערב כולו. התופים שלו אינם כלי מלווה שנותן קצב. מבחינה זו הם יחסית צנועים. אבל הם מחוללים את הדינמיקה של המופע כולו, כמעין מנצח סמוי. בו-זמנית הם גם מניעים את המהלך המוזיקלי וגם מייצרים שכבה נוספת מתחתיו, לפעמים כמעט "נגדו", עם הרבה אוף-ביטים - הדגשה של פעמות לא צפויות,שימוש מועט יחסית בבסים הגדולים והרבה בטמ-טמים העמומים. התבשיל הג'אזי שההרכב הפיק היה מהפנט. הקהל נכבש לגמרי. בצדק.
תענוג מסוג אחר היה ההרכב של החצוצרן הצעיר ג'וש אוואנס. הוא עושה ג'אז עכשווי מורכב מאוד הרמונית, מחוספס לעיתים, עם הרבה זעקות-חצוצרה והרמוניות דמויות בי-בופ מודרני. ויש לו גם פסנתרן וירטואוז, תיאו היל, נכס ג'אזי מזהיר לעצמו.
קובי אוז לעומת זאת לא עושה ג'אז בכלל אבל בשנים האחרונות הפסטיבל מביא - גם מטעמים של אטרקציה מסחרית - כוכבים מסוגו. הוא הגיע לאילת עם הפרויקט המעניין "חלום עקבותיך", שרובו קאברים לקלאסיקות של אריק איינשטיין. התרגום של המוזיקה "האשכנזית" של איינשטיין ל"נוסח אוזי" - מזרח-תיכוני-יווני-צפון-אפריקני - הוא מגניב בכל מובן. זה היה מופע מהנה למדי, אבל איכשהו, ההקלטות של הפרויקט הזה, שקובי אוז עשה בסלון ביתו, הרשימו אותי הרבה יותר ממה ששמענו אמש על הבמה.
מופע נוסף שייערך מחר יפגיש על הבמה את הביג בנד של הסקסופוניסט אלי דג'יברי (שמשמש גם מנהלו האמנותי של הפסטיבל) עם שלוש דיוות מקומיות - מירי מסיקה, דיקלה ומארינה מקסימיליאן. יחדיו הם יעלו ערב מחווה לדיוות הגדולות של הג'אז העולמי - אלה פיצ'ג'ראלד, בילי הולידי, ארת'ה פרנקלין ושרה ווהן. צפוי להיות ערב נוצץ וזוהר במיוחד, שיצבע את האנגר המכולות הפשוט באבק כוכבים.
את הפסטיבל תחתום הודנא אורקסטרה, תזמורת אתנו ג'אז תל אביבית באוריינטציה מזרח אפריקנית. המוזיקה שלהם מקורית אבל מושפעת מאוד מהג'אז האתיופי. ויש משהו סמלי בכך שדווקא קונצרט מהז'אנר הזה נבחר לחתום את הפסטיבל, ולא רק בגלל הגרוב. יש כאן מעין הצהרה לא-פורמאלית שתם עידן ההגדרות הנוקשות של מה זה ג'אז "אמיתי", "לגיטימי" ו"נכון". החלחול של מסורות מוזיקליות מן העולם כולו אל תוך הג'אז, הוא סופי ומוחלט.
ובסופו של דבר מבחן-העל למהו ג'אז, בוודאי למהו ג'אז טוב הוא מבחן הסיפור והשיחה: האם המוזיקה מספרת סיפור, האם נגניה "משוחחים" ביניהם, האם הם מקשיבים האחד לשני. אם התשובה לכל אלה היא כן - זהו ג'אז.
