ביקורת סרט - "אנטנה": סובל מבעיות קליטה
במרכז הסרט "אנטנה" עומד ניצול שואה דמנטי שמגייס את משפחתו הלא מתפקדת כדי להילחם באנטנה סלולרית שהותקנה על גג ביתו. מה שהיה יכול להיות סרט אבסורדי ומלא הומור, מתגלה כיצירה קלישאתית וצפויה ובאופן כללי - חסרת כיוון
העיסוק בטראומה ובזיכרון של בני הדור השני והשלישי לניצולי השואה נוכח בשלל סרטים ישראליים, עלילתיים ותיעודיים, ואליהם מצטרף עתה "אנטנה", סרטו
של אריק רוטשטיין ("פלורנטין", "שבתות וחגים"). התוצאה, למרבה הצער, לוקה בסתמיות ובאוסף של דמויות קלישאתיות המרכיבות משפחה לא-מתפקדת.
זה מתחיל עם אבי משפחת גרשון, יהושע (אלכס פלג), ניצול שואה בן 84 המשוכנע שאנטנה סלולרית אותה התקין שכנו על גג ביתם המשותף מסכנת את בריאותו. כיוון שמדובר באדם דמנטי, מתקשים הסובבים אותו להשתכנע מחרדותיו, אבל כאשר העניינים יוצאים מכלל שליטה ועוברים לאלימות - הם מבינים שעליהם לעשות מעשה.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע של ynet:
וזה ממשיך עם שלושת בניו כשכל אחד מהם, כמובן, מתמודד עם משבר משלו: האח הבכור (מיקי לאון) הוא קצין בכיר בצבא שמזניח את אשתו (הילה פלדמן) וילדיו (לכל אורך הצפייה בסרט קשה שלא להשוות בין משפחתו ובין זו המתוארת ב"מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין). האח האמצעי (ישי גולן) הוא מרצה לספרות באוניברסיטה שמקווה להתמודד עם תחושת החידלון בחייו המקצועיים והאישיים דרך העניין הרומנטי שמגלה בו אחת הסטודנטיות שלו, סופרת בהתהוות (דניאל גל). ואילו האח הצעיר (מיכאל אלוני) הוא קריקטורה של דיג'יי סטלן המנסה להסתיר את דבר קיומה של חברתו הגרמנייה (מרים רוט) ממשפחתו, ובמיוחד מאביו.
העשור הקודם היה משופע בסרטים ישראליים העוסקים במשפחות לא-מתפקדות ("כנפיים שבורות", "הדברים שמאחורי השמש"), וכמו כמה מהם גם "אנטנה" מתהדר במכונית, ליתר דיוק - מונית, שאינה בשימוש ומייצגת את המשפחה שאינה מתניעה. ואולם סמלו המזדקר של הסרט הוא, כמובן, האנטנה, אך העיסוק במה שהיא מסמלת ובמה שמאבקו של האב בה מייצג אינו מעורר משמעות ועניין. "אנטנה" נותר סרט חסר פואנטה של ממש.
אבסורד, רגש, אימה, מלנכוליה. כל אלה ועוד הם היבטים שניתן היה לייחס לסרט, לו היה רוטשטיין בוחר כיוון וסגנון לסרטו. אבל דמותו של האב נותרת שטחית, ומלחמתו העקשנית בשכנו שנהפך לאויבו המר (אלי גורנשטיין בהופעת אורח מצוינת) אינה מעניקה ל"אנטנה" את הטון הנכון. כסרט שמטפל במצוקתם של ניצולי שואה המאבדים אחיזה במציאות, הסרט לא מספק אמירה מקורית במיוחד ובעלת חשיבות.
החטאה נוספת קשורה בעיצוב הדמויות הנשיות בסרט, שאף לא אחת מהן מצוידת באישיות של ממש. גילה אלמגור, המלכה-האם של הקולנוע הישראלי, מגלמת את דמותה של שרה, אשתו של יהושע שמתמודדת רוב הזמן לבדה עם האובססיה של בעלה (אלמגור ופלג כבר הופיעו כזוג נשוי בסרטה המרגש של מיכל בת אדם, "על חבל דק", מ-1980), ומנסה לשמור על שלמות משפחתה. אבל הסרט לא באמת מתעניין בה, ודמותה מתקיימת בעיקר כדי לשוב ולהגות "יהושע" בנימה של חוסר אונים וייאוש כל אימת שבעלה מוכה השיטיון עוטה את שריון דון קישוט שלו.
דמותו של הבן האמצעי אמורה לספק איזו פרספקטיבה על ההתרחשויות. אחרי הכל, באופן רפלקסיבי למדיי אנו פוגשים אותו כשהוא מלמד קורס בספרות השואה (ואגב כך, תובנותיו רק מסבירות מדוע אינו זוכה בקידום הנכסף). אלא שגולן המיומן נדרש להסתובב רוב הזמן עם מבע לאה-מזוגג, דמותו מתמודדת עם כאבי גב שפוקדים אותה לפתע (כמה סמלי), ואילו נוכחותה בסרט של אשתו-לשעבר, עורכת דין המסייעת למשפחה, נדמית אקראית.
וזה חבל, כי רוטשטיין מגיע אל סרט הקולנוע הראשון שלו עתיר זכויות טלוויזיוניות. אך נדמה ש"אנטנה" בוחר לפסוע בנתיבים הצפויים ביותר. נתיבים מוכרים היטב לכל מי שצפה אי פעם בסרט על משפחה לא-מתפקדת המתמודדת עם משבר. זהו סרט חסר אישיות, אנמי – כזה שאין בו אפילו רגע אחד של אינטימיות נוגעת ללב בין יהושע ושרה. אפילו סצינה טעונה לקראת הסוף, שבה האח האמצעי נוקט בפעולה קיצונית (שטיבה מתייחס לטראומה של השואה וההשמדה), אינה מצליחה לצבור את המטען המקאברי והרגשי.
סצינה מוצלחת מפגישה בין האח-הלוחם והשכן (שאת אשתו מגלמת גליה ישי בהופעת אורח משעשעת), המחובר לבלון חמצן. זוהי דוגמה מייצגת למה שהסרט חסר: שילוב מדויק של גרוטסקיות ואנושיות.
