"העדה או הצבע לא צריכים להיות עניין. זה צריך להיות טבעי"
מסאי דגו, המאמן הראשון מהעדה האתיופית בשתי הליגות הראשונות, פתח בחמישה ניצחונות רצופים עם כפר-סבא. עכשיו הוא מספר על הנאום שזיכה אותו בתפקיד, שמח לראות שינוי אצל בני הנוער מהעדה - ונותן קרדיט לאחיו הגדול ברוך
מסאי דגו הוא פריק של כדורגל. הוא יכול לדבר במשך שעות על משחק לחץ, לשבת בעיניים טרוטות מול מסך המחשב אליו הוריד קטעי משחק של עירוני נשר, ורגע אחרי לחפש מערכי אימון של פפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי. זה הטיפוס.
בגיל 31, נשוי פלוס 3, אחרי קריירה קצרה בתור כדורגלן ואימון במחלקות הנוער של הפועל ת"א, הוא מחזיק בטייטל "מאמן הפועל כפר-סבא" ומשקיע את רוב האנרגיה והזמן שלו בדבר הזה שנקרא כדורגל ושאותו הוא כל כך אוהב.
"אחרי המשפחה, כדורגל זה הדבר הכי חשוב לי בחיים. אני מאוד רוצה להצליח, וזה בא על חשבון שעות שינה ופנאי. אשתי יודעת את זה", מסביר דגו. "מעבר לאימונים אני יושב בבית כל היום, רואה משחקים של כל הקבוצות בלאומית ובליגת העל, מוריד למחשב ועורך אותם. אני אוהב לרדת לפרטים הקטנים של כל קבוצה, אני רוצה לפענח אותה. אני יושב 7 עד 10שעות ביום מול המחשב, זה כמו ללכת למשרד ולעבוד".
לא נמאס בשלב מסוים לראות כל היום כדורגל?
"שמע, אין לי עסק, אין לי איזו פינה של 'אוקיי, סיימתי את האימון ועכשיו זה יהיה השקט שלי'. פרשתי מכדורגל, הייתי מאמן ילדים ונערים, אימנתי שתי קבוצות בו-זמנית, ותמיד הכל היה סביב הכדורגל. זה בדם שלי ואני מאוד אוהב את זה. אני לא יכול ללכת לעבוד בבנק או במשהו דומה אחר".
אוהדי כפר-סבא בוודאי מרוצים מכך שדגו לא ניסה את מזלו בבנק. במחזור הפתיחה, במשחק הליגה הראשון בחייו אותו ניהל כמאמן ראשי, השיגה הקבוצה שלו ניצחון חוץ משכנע (0:2) על הפועל ר"ג, ובמחזור השני כבר מחצה את הפועל פ"ת 0:4. לא רק שכפר-סבא ניצחה שתי קבוצות שמסומנות כמועמדות לעלייה, אלא גם עשתה זאת בצורה מלהיבה. כשמוסיפים את שלושת הניצחונות בגביע הטוטו מקבלים מאזן מושלם של 0:5 בקדנציה של דגו הצעיר.
דגו מנסה להרגיע: "ברור שכיף לפתוח ככה, אבל לא נשתגע וניסחף. אני רוצה לעבוד בשקט ורק התחלתי את הדרך שלי. לא רוצה לדבר יותר מדי ומעדיף כמה שפחות תקשורת. אני מבין שזה חלק מהעסק, אבל רק התחלנו, לא צריך להיסחף".
אנשים התקשרו לברך?
"כבר אחרי הניצחון הראשון קיבלתי ברכות מבני משפחה ומאנשים שקשורים לכדורגל. מובן שגם אחי הגדול ברוך פירגן, וזה מאוד חשוב עבורי. אנחנו בקשר מאוד קרוב, וכבר כשעבדתי במחלקת הנוער בהפועל ת"א הוא אמר לי דברים שהולכים איתי מאז: 'תלך עם הדרך והאמת שלך, ואל תתבלבל גם כשקשה וגם אם לא הולך. תמשיך עם האמת שלך בטוב וברע, ואני מאמין שזה יסתדר'. אני שמח שיש לי אח גדול כמוהו שעוזר לי בחיים".
איזה כדורגל אתה אוהב?
"אני אוהב שחקנים שבאים קודם כל לרוץ ולעבוד. שאוהד שמגיע למגרש יראה שחקנים שלא רק באים להעביר את הזמן ומשחקים רק כשהכדור אצלנו. אני רוצה שהקבוצה היריבה תסבול, שבשביל להוציא מאיתנו נקודות היא תצטרך קודם להקיא דם. אני מכבד כל יריבה, אבל לא משנה אם זו תהיה הפועל ת"א, הפועל פ"ת או נשר, מול כל קבוצה אנחנו נלחץ ונרוץ. אמרתי לשחקנים להשתגע ולתת מאתיים אחוז. זה הכדורגל שאני אוהב ומאמין בו".
כשדגו מדבר על אטרף והתלהבות הוא מדבר גם על עצמו. מאחורי החזות הסולידית עומד צעיר עם הרבה להט, והסיפור על מינויו למאמן הפועל כפר-סבא בהחלט מעיד על כך: "זה לא שהמועדון פנה אליי. אני לא מתבייש להגיד - ישבתי לסתיו שחם ולרובי רגב על הראש כי ראיתי שאני יכול לבצע את העבודה. חשוב להבהיר, עשיתי את זה רק אחרי שפליקס נעים הודיע שהוא עוזב (דגו שימש כעוזרו). התחלתי לשלוח הודעות לסתיו ולמנכ"ל, התקשרתי אליהם כל יום, שיגעתי אותם ואמרתי להם שאני מאוד רוצה את המשרה כי התחברתי למקום ואני מתאים לתפקיד.
"בהתחלה הם חששו מהקטע של חוסר הניסיון, ובשלב מסוים סתיו אמר לי 'מסאי, זה לא שאני לא חושב עליך, אבל אתה לא פוחד מהתפקיד? לא אימנת מעולם בקבוצה בוגרת'. עניתי לו: 'שמע, הייתי שחקן כדורגל, לא גדול אבל שחקן, אני יודע מה זה, ואם אקח את הכדורגל למקומות של פחד ולחץ אין לי סיכוי להצליח. אני רואה את זה בסופו של דבר ככדורגל וזה בדם שלי'".
אחרי הנאום הזה שחם ורגב נתנו לדגו את המושכות: "בנינו הכל מאפס. היה תקציב מינימום, הכי נמוך בליגה. כשיצחק שום הגיע דברים השתנו והחתמנו את דושאן מאטוביץ' ופיטר נווארה, ואנחנו כבר לא אותה קבוצה מלפני חודש. בכל מקרה, לא היה לי שום פחד. אני לוקח דברים בפרופורציות".
"אתה לא רוצה לשגע שחקן עם אסיפת וידאו של 50 דקות"
כולנו מכירים את הקלישאה על מאמן מתחיל שמתפלח לאימונים של מאמן נערץ, עומד מאחורי הגדר עם מחברת ורושם תרגילים. אבל דגו לקח את העניין לעידן החדש ומציג – התפלחות 3.0: "יש לי במחשב תוכנה מיוחדת שבה אני יכול לצפות באימונים של מועדונים בכירים, לא הסגורים של ברצלונה ומנצ'סטר סיטי, אבל מראים לך שם את רוב האימונים שלהן. אני הכי אוהב ומחובר לגווארדיולה. אני מוריד אותם למחשב ורואה מה יכול להתאים לקבוצה שלי, אם זה דברים טקטיים או תרגילים שעושים במשחקים".
אבל במקום דה ברוינה ואגוארו, אצלך על הדשא רצים יהב אפריאט ובן כואז.
"אמנם ישנם דברים שלא תעשה בדיוק כמו שמנצ'סטר סיטי עושה, אבל הרעיונות הם אותם רעיונות. גווארדיולה בשבילי הוא מעל הכל בכדורגל, הוא מביא למגרש רעיונות שמתחילים באימונים ואתה רואה איך זה בא לידי ביטוי במשחק. אם תעשה את זה באימונים על בסיס יומיומי, אני מאמין שזה גם יבוא למשחק".
והשחקנים לא מגיבים בציניות?
"שחקן ישראלי תמיד בודק את המאמן שלו. אני דווקא מופתע לטובה מהשחקנים, כי אני מביא להם דברים חדשים שהם לא עשו קודם, תרגילים שאני לוקח מכל מיני מקומות, והם נהנים מזה. הם מראים לי שוואלה, הם רוצים ללמוד ולהפיק מזה את המקסימום. הם רואים שיש עקרונות משחק ברורים. לפעמים זה עובד טוב, לפעמים פחות טוב, אבל יש בסיס שיילך איתנו לכל מקום".
אז אתה מסוג המאמנים שחופר עם אסיפות ארוכות?
"האמת? האסיפות שלי דווקא מאוד קצרות, בוא נגיד רבע שעה שלתוכה אני עורך את הדברים הכי חשובים עבורי. למדתי שהמאמנים הכי גדולים בעולם יושבים שעות על גבי שעות בשביל לערוך וידאו שיכלול גם את הקבוצה שלהם וגם את היריבה, ושזה לא יעלה על 15 דקות. אתה לא רוצה לשגע שחקן עם אסיפת וידאו של 50 דקות שבה הוא יירדם לך באמצע או שבכלל לא יבין מה אתה רוצה ממנו".
"אני יודע כמה זה חשוב לקהילה שלי"
מעבר לענייני אסיפות ועריכות וידאו, דגו יודע שלא יעברו יותר מ-15 דקות של ראיון מבלי שהשאלה ההיא תגיע, זו שנוגעת לעובדה שהוא המאמן הראשון ממוצא אתיופי באחת משתי הליגות המקצועניות בישראל.
כדרכו, הוא עונה על כך בישירות מנומקת ובהירה: "אני מאוד גאה בזה. אחרי הניצחון הראשון הרבה אתיופים שלחו לי הודעות בפייסבוק, מאמנים של מחלקות נוער מהדרום שאמרו שהבאתי להם גאווה ושזה פותח להם דלת. הדברים האלה ריגשו אותי מאוד. ההורים שלי קיבלו טלפונים מאנשים באתיופיה שהתרגשו כשהתפרסמה שם כתבה בעיתון על כך שקיבלתי את המינוי. זה מביא הרבה גאווה, אבל לפעמים אני אומר לעצמי שלא צריך לשאול את כל השאלות האלה, העדה או הצבע לא צריכים להיות עניין. זה צריך להיות משהו טבעי. שיחקתי בכל הנבחרות הצעירות, עשיתי צבא, ואם אני יודע את העבודה זה טבעי שאאמן קבוצת בוגרים, לא חייבים לעשות מזה עניין".
לצערנו, בישראל זה עדיין עניין.
"אם זה כבר עולה, אז ברור שאתייחס לזה. אני יודע כמה זה חשוב לקהילה שלי ושאני מייצג אותה. הלוואי שיהיו כמה שיותר אתיופים בכדורגל ושמחר-מחרתיים יבואו עוד עשרה מאמנים אתיופים. אני מתחיל להרגיש שיש שינוי מסוים ושבליגת העל יש יותר שחקנים אתיופים.
"כשעליתי לבוגרים ב-2002 היינו אני, אחי ברוך וזיו כבדה. היום אתה כבר רואה שאור אינברום נמכר לחו"ל, יש לך את גדי קינדה, אביב אברהם, אמיה טגה, יחיאל צגאי, רחמים צ'קול, סינטיהו סלליך, יעקב בריהון ומיקי יזאו. ברוך הוא ראש השבט של כולם. ועדיין אנחנו עדה מופנמת. אם יבואו מאמנים ויידעו בדיוק איך להתנהג עם בני העדה, הם ירוויחו המון שחקנים. הרבה מתפספסים והולכים לאיבוד".
אתה לא נראה או נשמע מופנם.
"האמת היא שכשהייתי שחקן, עליי תמיד אמרו את ההפך. תמיד הייתי עם ביטחון, קפטן ושחקן מוביל בנבחרות אצל זאביק זלצר ואברהם בכר. לקחתי מנהיגות, הייתי זה שמדבר, שמטריף. אנשים היו אומרים לי שהם רוצים שכל העדה תהיה כמוני, שיפתחו את הפה. הייתי אומר להם שאין מה לעשות, אתה לא יכול לשנות את האופי של הבנאדם. לא יודע למה אצלי זה היה שונה. מחוץ למגרש הייתי מאוד מופנם ושקט, אבל במשחק תמיד רציתי להוביל, רציתי שיראו את הנוכחות שלי. הרגשתי שאני חייב להטריף את החבר'ה, להזיז את העניינים. זה כנראה משהו באופי שלי".
"יש בעדה שחקנים ברמה גבוהה שעומדים בצד ומחכים בשקט"
אתה מזהה שינוי אצל בני הנוער האתיופים?
"אצל החבר'ה היותר צעירים יש שינוי מסוים, הביטחון שונה, אתה מרגיש את זה בדיבור שלהם. אימנתי נערים, ופעם המבט של האתיופים תמיד היה מושפל, כאילו הם מסתכלים על הנעליים שלהם. עכשיו מתחילים לראות חבר'ה, איך אני אגיד לך, טיפה יותר ערסים כאלה, וזה משהו שאני אוהב. תבוא, תעלה עם ביטחון, קח את הכדור.
"היה לי שחקן כזה בהפועל ת"א, כדורגלן ברמה עילאית, שחקן נבחרת שלא ייתן
לרדת עליו, שייקח את הכדור אליו ולא יפחד. ועדיין יש בעדה עוד הרבה שחקנים ברמה מאוד גבוהה, אבל מופנמים כאלה, שעומדים בצד ומחכים בשקט להזדמנות שלהם".
אתה רואה את עצמך יוצא למאבקים חברתיים כמו טגה?
"הוא אדם מדהים. אני לא יודע מתי זה יקרה, אבל כשהוא יפרוש מכדורגל זה בנאדם שאנחנו כעדה צריכים אותו בכנסת. טגה הוא בנאדם שיורד ונכנס למקומות שאני כמאמן לא יכול להיכנס אליהם. אני בתור מאמן רוצה לזוז הצידה ולעבוד.
"אם צריכים אותי כדי לבוא ולדבר בכל מיני מקומות, כמו עצרת לשחרור אברה מנגיסטו, בטח שאבוא באהבה וברצון. זה מאבק שצריך להיות חשוב לכל אזרחי המדינה, לא רק לאתיופים. אם הייתי שחקן פעיל, הייתי עושה את מה שטגה עשה ועולה לדשא עם חולצה שתומכת במאבק. בתור מאמן זה טיפה בעייתי".
לפנייה לכתב/ת 
