"כל אחד שאני מכיר בתעשיית הסרטים משקר"
סטיבן סודרברג ניסה לקחת הפסקה מתעשיית הסרטים ובמקום זאת מצא עצמו מביים את "לוגאן לאקי". אלא שהבמאי הידוע חש סלידה רבה מההתנהלות של הוליווד ולא חוסך ביקורת: "כל השקרים הללו מביאים להרס של תעשיית הקולנוע", הוא אומר בריאיון, מספר על הצדדים האחרים שגילה בכוכבים שלצידם עבד - ובעיקר לא נשאר חייב לאף אחד
לסטיבן סודרברג יש בטן מלאה על הוליווד. ההרגשה הזו היא שהביאה את אחד הבמאים היותר פופולריים בשני העשורים האחרונים ("סקס, שקרים ווידאוטייפ", "רומן לא חוקי", סדרת סרטי "אושן", "מג’יק מייק" ועוד) להודיע לפני ארבע שנים על פרישה מהמדיום ועל הסבה לציור בצבעי שמן.
הקנבס שלו לא ראה המון צבעים כי שלושה חודשים אחרי הפרישה הוא כבר נסחף לעולם הטלוויזיה עם הסדרה הרפואית "דה ניק". לאחר מכן עזר למייקל דאגלאס לזכות באמי וגלובוס הזהב על תפקידו כליבראצ’ה הצבעוני והכואב ב"חיי עם ליבראצ’ה", ואז הצטרף לצוות של "מג’יק מייק 2" כמפיק, צלם ועורך, שזה בעצם הכי קרוב לבימוי שאפשר להגיע. לאחר מכן שלחה לו חברה תסריט לסרט שהיא כתבה ושאלה את דעתו בנוגע לבמאים פוטנציאליים.
"קראתי את התסריט ויכולתי לראות אותו בדמיוני מיד", מספר סודרברג ל-ynet בריאיון בלעדי שמתקיים בלונדון. "רק המחשבה על מישהו אחר שיביים אותו גרמה לי לקנא". השמועה גורסת שסודרברג עצמו כתב את התסריט בשם בדוי. הוא טוען שלא, אף שכבר השתמש בפסבדונים בעבר. בכל מקרה, "לוגאן לאקי", הוא עוד סרט שוד שניתן להוסיף לרזומה של הבמאי בן ה-54, אלא שהפעם הוא מתרכז בשני אחים (צ’נינג טייטום ואדם דרייבר), שמחליטים לשדוד את מסלול המרוצים בשרלוט שבצפון קרוליינה. תחשבו על זה כעל בן הדוד העממי, המלוכלך והשתוי של "אושן 11", שמתרחש עמוק בתוך "טראמפלנד" כך שבמקום קזינו ויהלומים יש אבני חן מזויפות ומבטא דרומי כבד.
"אהבתי את הרעיון של ההחלפה של חליפות הארמני בחולצות נהגי המשאיות המשובצות", אומר סודרברג. "זו נראתה לי החלפה משעשעת. סרטי 'אושן' התרכזו באחווה ובמקצועיות, אבל הם מבעבעים וקלים כמו שמפניה, הם מעניקים באזז נעים שנעלם אחרי חצי שעה. בפועל לא נשאר מהם דבר, ואילו פה הרגשתי שלסרט יש יותר מה להציע. הוא נטוע בעולם האמיתי.
"מה שאהבתי ב'לוגאן', מעבר לעובדה שהוא כיפי, זה שהיו בו עוד דברים שבתור קהל אתה יכול לבחור אם לשים אליהם לב או לתת להם להחליק ולא לגעת בך. התסריט נכתב ב-2014, ואמריקה השתנתה מאז בדרכים מאוד מעניינות שאנחנו עדיין מנסים להבין מה הן אומרות. כורי פחם במערב וירג’יניה לא היו חלק מהשיח הציבורי לפני שנתיים וחצי, אבל כן הפכו לחלק ממנו בעת המסע לנשיאות של טראמפ - וגם כיום. מה שכן, קשה לומר אם זה דבר טוב או רע לסרט עצמו בארצות הברית, שם רואים את הסרט, כך נדמה, בצורה סקפטית".
למה אתה מתכוון?
"במשך שנים אני שומע איך אנשים כותבים לאנשי התעשייה ומתלוננים שכל הסרטים מלאים באלימות, סקס וניבולי פה, ואיך אין סרטים שמדברים אל האדם הפשוט שרוצה לקחת את כל המשפחה שלו לקולנוע מבלי לחשוש ממה שיראה על המסך. אני מהדרום והבנתי על מה הם מדברים. אז הנה, נתתי להם סרט בדיוק כפי שביקשו, ושבועיים אחרי שיצא לאקרנים בארצות הברית, ולמרות הביקורות המעולות, האנשים שאליהם כיוונו לא באים לראות את הסרט. בערים הגדולות הסרט דופק ואילו מחוצה להן - כלום. וזה לא מובן לי. האם זה גם חלק מהתרבות האמריקנית, שבה אומרים משהו אחד ומתכוונים למשהו אחר?
"מה שיכול להיות שקרה", הוא מהרהר בקול, "שאותם אנשים חשבו שהסרט, שאותו ביים במאי שעשה סרטים גדולים ומככבים בו שמות ענקיים כמו צ’נינג, דרייבר וקרייג, בא לצחוק עליהם ולאו דווקא לפרגן ולהפוך אותם לגיבורים. אני מאוד מקווה שאנשים יבינו שזה לא המצב וילכו לראות סרט שנעשה במיוחד בשבילם".
"קשה לי לשבת בחדר ולהגיד לאולפנים הגדולים איך לבזבז את הכסף שלהם", הוא אומר. "אני מעדיף פשוט להגיד שזו הדרך שבה דברים הולכים להתבצע, כי מדובר בכסף שלנו, אז או שילכו איתנו או שישתקו. תמיד הייתי מאוד שקוף בנוגע לכל תחום ובפרט כשזה נוגע לעשיית סרט. אין לי בעיה להגיד כמה הסרט עלה, כמה הוצאנו על שיווק, כמה הוא הרוויח. מעולם לא ראיתי את היתרון בלשקר על הדברים האלה, הרי לא מדובר בסודות מדינה. כל מי שאני מכיר בתעשייה משקר. כשקוראים מאמר שמביא נתונים של כל פרויקט שלא אני עשיתי - דעו שמדובר בשקר. אני אומר את זה בוודאות. אלה נושאים מאוד חשובים מכיוון שבסופו של דבר כל השקרים הללו מביאים להרס של תעשיית הקולנוע, וכן, גם לעיתונאים יש בזה חלק. על העיתונאים לחקור את הנושאים הללו, לרדת לעומקם ולא רק לקבל את כל המספרים שמאכילים אותם כתורה מסיני ולפרסם אותם. אני כועס גם עליכם בנושא הזה".
סודרברג לא מסתיר את מה שהוא חושב וטורח לציין זאת הרבה ובקול רם. הוליווד היא לא מהפייבוריטיות שלו, ונדמה שהעניין הזה משתלט על הריאיון ומאיים לא להשאיר מקום לנושאי שיחה חשובים לא פחות, כמו דניאל קרייג. אבל גם הכוכב הגדול של "לוגאן לאקי", שמגלם פה מומחה לחומרי נפץ העונה לשם ג’ו באנג, הבין את מה שסודרברג מנסה לעשות והסכים לעשירית מהשכר הרגיל שלו בתמורה לנתח מהרווחים. עובדה זו עוזרת להסית את השיחה אליו.
"קרייג הוא ההפתעה שבסרט הזה", אומר סודרברג. "אנחנו מכירים עוד לפני העבודה המשותפת על 'לוגאן', אבל מהיכרותי איתו אני יודע באיזה לחץ הוא שרוי כל הזמן. אמרתי לו שלא אכפת לי בכלל איך הוא ייראה לתפקיד ושהוא גם לא צריך להתחייב לקידום הסרט ולמתן ראיונות. אני חושב שהוא חש הקלה גדולה כי ב'בונד' (ג'יימס בונד, שאותו מגלם קרייג מ-2006, ש"ג) יש דגש ענק על איך שדניאל נראה, והיה לו כיף להשתחרר מזה, כמו גם מראיונות עיתונאיים שהוא לא סובל. בנוסף, קסם לו שהוא יכול להראות את החלק המצחיק שבאישיות שלו, והוא אדם עם חוש הומור מפותח ותזמון קומי מבריק. אז הוא הגיע לסט, נתן עבודה של שבועיים, שבהם הוא צחק המון והיה חופשי למדי, ואחר כך הוא פשוט הסתלק וכולנו הרווחנו".
סודרברג ידוע כאדם שנותן לשחקנים שלו לעבוד בחופשיות, אז כמו שקרייג הביא את הרעיון לצבע השיער הבלונד-פלטינה של דמותו של באנג, כך סת’ מק’פרלן העניק לדמותו בסרט מבטא בריטי, והילארי סוונק החליטה לחקות את קלינט איסטווד בתור סוכנת אף-בי-איי. "היא נשמעה ממש כמו קלינט, זה פשוט קורע. אלו הדברים שלפיהם אתה יכול לזהות שחקן ענק", צוחק סודרברג. "אני תמיד אשתדל לעבוד עם השחקנים שמביאים את האקסטרה הזה לתפקיד. גם מק’פרלן וגם סוונק הצליחו כל כך להפתיע אותי בטייק הראשון שלהם, עד שפרצתי בצחוק ונאלצנו לצלם הכול מחדש".
השמות הגדולים אפיינו תמיד את סרטיו של סודרברג, שידוע כבמאי שמצליח לגייס לפרויקטים שלו את תפוחי האדמה הלוהטים ביותר בשוק - מג’יימס ספיידר דרך ג’ורג’ קלוני ובראד פיט, עבור במאט דיימון ועד לצ’נינג טייטום ודניאל קרייג. סודרברג מאמין שזה טמון ביכולת שלו להתחבר לאנשים ובגישת ה"קודם חבר, אחר כך במאי", פרי החינוך שקיבל כילד שגדל בדרום העמוק של ארצות הברית, בבאטון רוז’, לואיזיאנה. את היכולות האנושיות שלו הוא גם הביא עימו לפרויקטים הקולנועיים שבחר לעשות.
"הייתי בר מזל בצורה שלא תיאמן", הוא מסביר. "הגעתי בסוף תקופה מאוד רעה לאולפנים עם משהו שאנשים הגיבו אליו מכיוון שהם רצו להרגיש שהוא נעשה על ידי אדם, שמישהו אמיתי השקיע בזה מחשבה ורגש וכוונה, במקום סרט שהיה ברור שנעשה על ידי תאגיד. הקהל הרגיש את זה, וגם השחקנים הרגישו את זה".
לפנייה לכתב/ת 
