שוברת הגלים
דניאל סעדון תמיד פחדה מהים, אבל כשהציעו לה לקחת כמה שיעורי גלישה אצל שמי מזרחי לקראת סוף הקיץ היא אזרה אומץ ואמרה כן. עכשיו היא כאן כדי לספר איך היה. כתבה ראשונה
תמיד קצת פחדתי מהים. הגלים השוצפים, הכחול האינסופי, העמוק, הלא נודע, ובעיקר יותר מדי סרטים שראיתי כשהייתי ילדה והרסו לי קצת את החיים - כל הדברים האלה תרמו לפחד.
עם החוף, לעומת זאת, אף פעם לא הייתה לי בעיה. בכל קיץ אני מוצאת את עצמי יושבת על החול, מקשיבה לגלים, מתעלמת מרעשי המטקות ומסתכלת (קצת בקנאה) על כל המגניבים האלה עם חליפות הגלישה החתיכיות, שנכנסים למים ועושים דברים שהייתי רואה רק על המחברות של אוניל בבית ספר.
ואז הבוס הציע לי לקחת כמה שיעורי גלישה: "את בת 26, דניאל, הגיע הזמן". בהתחלה התלהבתי, אבל אז הבנתי שזה גם הולך להיות מצולם וכל האומה תוכל לחזות בחוסר הקואורדינציה, בכושר העלוב שלי ובכמות מי הים שאבלע. אבל הסכמתי.
באחד הבקרים הלוהטים של חודש אוגוסט הגעתי לבית הספר לגלישה "אקווה סטמינה" של שמי מזרחי ואשתו היפה. מעין זולה מגניבה על הדשא שמעל חוף תל ברוך בתל אביב. הם קיבלו בתולת גלישה שכמותי בהמון הבנה וכבר הרגשתי הרבה יותר בנוח.
שמי גולש כבר שנים והחופים הצנועים של ארצנו הם ממש לא החופים שהוא רגיל אליהם בקוסטה ריקה וסרי לנקה. בכל זאת הוא הזהיר שהים קצת סוער היום למתחילים.
מיד לקחתי הצידה את עוז מועלם, צלם העל שלנו, ואמרתי לו בנימוס שיחליף לבגד ים כי אני לא הולכת להתרסק פה לבדי. כמובן שהוא זרם. למדנו את הדברים הכי בסיסיים: איך שוכבים על הגלשן, איך נעמדים בקפיצה (זה קשה!), איך חותרים ועל מה מסתכלים כדי לא לחטוף בחילה מהגלים.
התרסקתי מיליון פעמים בזמן שזאטוטים מהקייטנה שלו חלפו על פניי כאילו הם נולדו עם גלשן במקום עם רגליים. אבל שמי היה אופטימי.
"אני מבטיח לך, דניאל", הוא אמר, "אם רק קצת תשחררי מהפחד, עוד כמה שיעורים את מצליחה לגלוש!". מוזמנים לעקוב.
לפנייה לכתב/ת 
