שיא השפל, מכאן אין לאן לרדת / טור
הגענו לשלב שבו לחובבי הספורט לא באמת אכפת מנבחרת ישראל. זהבי? הוא חייב לחטוף וחזק. זה ייתן לו קצת זמן למחשבה, להתרכז בקריירה בסין ואולי גם להוסיף עוד פרק בספר על חייו, בו הוא שובר עוד שיא. שיא החרפה. צביקה נעים על ערב עגום בסמי עופר
העתיד כבר כאן. ברוכים הבאים אל השלב הבא של נבחרת ישראל - נקרא לו שלב האפאטיות הביזיונית. מפה כבר אין לאן לרדת. שיא השפל.
זה השלב שבו לחובבי הספורט לא באמת אכפת מהנבחרת, היא כבר לא באמת מעניינת אף אחד ועדיין הקפטן שלה מתנהג בצורה כל כך מכוערת ומבזה עד שהוא מצליח לחלץ מהאוהדים זעם טהור. זה השלב שבו ערן זהבי נפגע מכמה מקללים ביציע, זורק בהפגנתיות את סרט הקפטן ולאלישע לוי לא נותרה ברירה אלא להשעות אותו.
אני כותב "לא נותרה לו ברירה" כי בכלל לא ברור עד כמה למאמן היה משקל בקבלת ההחלטה. הדיווחים מספרים על כך שיו"ר ההתאחדות עופר עיני דחף למהלך ואלישע לוי פשוט נגרר אחריו ונאלץ באמצע הלילה להצמיח עמוד שדרה. מעט מדי ומאוחר מדי. המאמן איבד את הנבחרת ואת השחקנים כבר מזמן. מבאס לגלות, אבל קונספט "המאמן הנחמד" התרסק בנבחרת בצורה מהדהדת.
ואל תטעו, זהבי לא התנצל אתמול על זריקת סרט הקפטן. הוא עמד שם מול עשרות עיתונאים, סיפר כי התנצל בפני חבריו לחדר ההלבשה ומול האנשים שאוהבים אותו בבית, אבל לא באמת לקח אחריות על איבוד השליטה. הבנאדם כבר היה אחרי מקלחת, אחרי שהתקרר ונרגע מסערת הרגשות ועדיין הדבר שהיה הכי חשוב לו זה לשדר שהוא לא פראייר, שהוא לו יביע חרטה מול מי ששרקו לו בוז. בשלב מסוים הוא אפילו דרש מהעיתונאים "תסבירו לי למה שרקו דווקא לי בוז, אז אולי אוכל להסביר את ההתנהגות שלי". נו, ברצינות. עדיף לוותר על לפרשן את הדבר האמורפי שנקרא קהל, ולהסביר לכוכב קבוצת מרכז הטבלה בליגה הסינית מה זו אגוצנטריות.
זהבי חייב לחטוף וחזק. זה ייתן לו קצת זמן למחשבה, להתרכז בקריירה בסין ואולי גם להוסיף עוד פרק בספר על חייו. הפרק שבו הוא שובר עוד שיא. שיא החרפה.
זה השלב שבו הנבחרת הפכה לעיסה דביקה של אינטרסים שבה לשים ובוחשים ביד גסה סוכני שחקנים ועסקנים שמנצלים את הקשרים עם המאמן או סתם את חולשתו כדי להשפיע על זימונים לסגל (אופס, גלזר וקבהא בהרכב). זה השלב שבו אלישע לוי, מקורביו וכל אנשי ההתאחדות יכולים לדבר עד מחרתיים על הצערת הנבחרת ותהליך וכל מיני מילים יפות, אבל כבר איש לא יאמין. בינינו, גם לא כל כך אכפת כי גם ככה לא באמת ציפינו. אנחנו פשוט שונאים שמשקרים לנו.
אם פעם הצליחה נבחרת ישראל לעצבן, לשמח, לתסכל ולחלץ מאוהדיה רגש מבעבע כלשהו, אז בספטמבר 2017 היא בעיקר משעממת ומדכדכת ולאיש לא באמת אכפת ממנה. הקהל ביציעים אמנם חטף עצבים על החבורה הזחוחה-עצלה בכחול לבן (ותקרית זריקת הסרט של ערן זהבי חילצה זעם אמיתי), אבל בגדול הקהל הישראלי כבר אדיש לנבחרת שלו וזה הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לה.
מעבר לכמות הקהל (שני שליש מהיציעים היו ריקים), מעבר לכדורגל המשמים ומעבר לתוצאות המביכות, זה בעיקר האנרגיה שיש סביב הנבחרת. משחק בינלאומי בעיצומו של קמפיין מוקדמות מונדיאל ובאצטדיון ועל הדשא יש אווירת שיממון שבה שומעים בבירור כל קריאה שנזרקת מהספסל, או צעקה של השוער לכיוון הבלמים. כמו גביע הטוטו רק עם המנונים. גם הרמה גביע הטוטו, כולל הקומבינות בהרכב.
חשבתם שאצל גרנט היה מרדים? שהטקטיקה של גוטמן הייתה משעממת? אלישע לוי לוקח את הנבחרת לשלב הבא ודירדר אותה אל הכלום הגדול. סתמיות מזוקקת עם סירחון של הפקרות שבה כל אחד יכול לעשות מה שבא לו ועדיין ייתקל בסיום בחיוך הנחמד של המאמן. זה התחיל עם הראיונות של אריאל הרוש ותומר חמד שביקרו פומבית את המאמן והגיע לשיאו אתמול עם זריקת סרט הקפטן על-ידי האיש שאמור להוביל את הנבחרת הלאומית. אין סימבולי מזה לשפל בו מצויה נבחרת ישראל. זהבי פשוט זיהה את האקלים המופקר והרשה לעצמו פרובוקציה מכוערת.
בשירותים בדרך ליציע אי אפשר היה לפספס את הגימיק שחיכה במשתנה. שער כדורגל ובתוכו כדור שאמור לספק ניחוח של ניקיון. אתמול היו על הדשא הרבה אנשים שהשתינו על הכדורגל הישראלי ולא היה בזה שום ניקיון. רק סירחון.
לפנייה לכתב/ת 
