המשורר ג'ון אשברי הלך לעולמו בגיל 90

המשורר והסופר ג'ון אשברי, מהשמות המובילים ופורצי הדרך בשירה האמריקנית בת זמננו, הלך היום (א') לעולמו בגיל 90 מסיבות טבעיות, בביתו שבהדסון ניו יורק. את הדברים אישר בן זוגו בהודעה מטעם המשפחה.

ג'ון אשברי. 2017-1927

אשברי, יליד רוצ'סטר ניו יורק, הוציא תחת ידו למעלה מ-20 ספרי שירה וזכה בפרסים רבים בתחום הספרות. ספר שיריו "דיוקן עצמי במראה קמורה" מ-1975 הקנה לו את החשובים בפרסי הספרות בארה"ב, ביניהם פרס פוליצר, פרס הספר הלאומי ופרס החוג הלאומי של מבקרי הספרים.

"קשה לי לצאת בהצהרות ישירות לגבי החיים", אשברי אמר פעם לעיתון ה"טיימס" הלונדוני. "השירה שלי מחקה או משכפלת את הדרך שבה ידע ומודעות מגיעים אלי, על ידי התפרצויות, הנעות ועיקופים. אני לא חושב ששירה שמאורגנת בתבניות מסודרות יכולה לשקף את המצב הזה".

יצירתו של אשברי נתפשת כרבת תעוזה, ניסיונית ואף שנויה במחלוקת, וכוללת הומור, שילוב שפה גבוהה ונמוכה ורצפי מילים ודימויים שהקישור ביניהם אינו אינטואטיבי ולא אחת חורג מגבולות השפה.

במאמר על שירתו שהתפרסם בכתב העת מאזניים בשנת 1982, כתב המשורר זלי גורביץ', שתרגם את ספרו "דיוקן עצמי בראי קמור", כי "משפטיו השיריים של אשברי הם בדרך כלל על סף הדיבור, אולם הטייה קלה בניגונם והצמדתם זה לזה – גם אם לא מתוך קישור הגיוני וברצף עקבי – מביאה אותם אל הגבול שבין המובן ללא מובן, או בין המאורגן לבין המפוזר והמקרי". הכתיבה של אשברי מתבססת על קריאה תהליכית שבמסגרתה הקורא נשען על הבנה שנובעת מהקשר המוסיקלי והסמנטי בין המשפטים, "אולם הוא נוכח לדעת כי מה שנדמה לו כמובן וכמתקבל על הדעת, עוקף בעצם נקודה בהירה של מובנות שאנו מחפשים ביסודה של כל אמירה, שירית או שיחתית".

נוסף על הכתיבה עסק אשברי בהוראת ספרות ולימד שנים רבות באוניברסיטת הרווארד ובמוסדות אקדמיים נוספים. הוא שימש כמבקר אמנות בעיתונים חשובים בהם ה"ניו-יורק מגזין" ו"ניוזוויק", ותירגם ספרות צרפתית, בין השאר של ארתור רמבו וריימונד ראסל.

הַיָּמִים הַמְמַשְׁמְשִׁים וּבָאִים הֵם פָּרָשַׁת-מַיִם.

עֲלֶיךָ לְשַׁפֵּר אֶת דְּיוֹקַן אֱלֹהִים שֶׁלְךָ

שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר. הוּא בָּרְשִׁימָה,

אַתָּה וְגוּפֶיךָ בְּסַכָּנָה.

הֶעָבָר הֶחָדָשׁ מִתְפָּרֵשׂ עַכְשָׁו כְּתִקְוָה גְּדוֹלָה קוֹדֶרֶת

מֵעַל לְצַמְרוֹת הָעֵצִים, כְּיָדוֹ שֶׁל עֲנָק

שֶׁהִנִּיחָהּ אֲרָעִית עַל הַעֲנָנִים הַנֶּחְפָּזִים.

הָאֲגַנִּים נִהְיִים מְלֵאִים וּמֻרְכָּבִים

אַךְ בְּכָךְ אֵין דַּי. דְּאָגָה וּמְבוּכָה

מַבְאִישׁוֹת וְהוֹלְכוֹת. מִיָּד עִם בּוֹאָן הַבָּיְתָה חָדְלוּ קְלָלוֹת.

שְׂרֵפוֹת מַטְרִידוֹת אֶת הָעֶרֶב. אִישׁ לֹא יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַסִּפּור.

אוֹ לִפְעָמִים הַבְּרִיּוֹת פָּשׁוּט שׁוֹכְחוֹת

כְּמוֹ יְלָדִים. נִדְרְשׁוּ לִי חֳדָשִׁים

כְּדֵי לְהַשִּׂיג אִסּוּר עַל מִשְׁמַעַת זֹאת, וּמַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ

בְּאוֹתוֹ אִסּוּר? אַתָּה נִשְׁאָר אָדָם שָׁפוּי, וּבָהּ-בָעֵת מְתֻחְכָּם,

מָשְׁרָשׁ בַּדִּמְדּוּמִים, חוֹלֵם, חֲתִיכַת תַּעֲבוּרָה. 

שיר אהבה

וְחַיָּבִים הֵם לְהָבִין זֹאת לַאֲשׁוּרוֹ. אֲנוּ פָּשׁוּט זְקוּקִים

לִמְעַט אֹשֶׁר, וְכַאֲשֶׁר מְלֻקָּטִים

הַדְּבָרִים הַחֲכָמִים (הוֹ, הַאִם הַפֶּה עִצֵּב אֶת הָאוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ?

מַה יֵּשׁ לָנוּ שֶׁלּוֹחֵץ עֲלֵיהֶן?) בַּקִּמּוּר הַדַּק הָאַחֲרוֹן

("בְּהֶחְלֵט הָאַחֲרוֹן", הֵם אוֹמְרִים) בְּטֶרֶם חֲשֵׁכָה:

(הָרָקִיעַ צַח וְחִוֵּר, הַמִּדְרָכָה עוֹדֶנָּהּ רְטֻבָּה) וְהַטִּפְטוּף

הוּא בַּקִּירוֹת, בְּנִבְכֵי הַשֵּׁנָה

עַצְמָהּ. כַּוָּנָתִי שֶׁאֵין מִפְלָט

מִמֶּנִּי, מִמֶּנּוּ. הַלַּיְלָה הוּא בְּעַצְמוֹ שֵׁנָה

וּמַה שֶּׁמִּתְחוֹלֵל בְּתוֹכָהּ, נְקִיבַת שֵׁם לָרוּחַ,

הַפְּתָקִים שֶׁלָּנוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁתָּמִיד חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים, תָּמִיד זֵהִים.

מהי שירה

הָעִיר מִיְּמֵי-הַבֵּינַיִם, עִם קִשּׁוּט-כּוֹתֶרֶת

שֶׁל נַעֲרֵי הַצּוֹפִים מִנַּגּוֹיָה? הַשֶׁלֶג

שֶׁיָּרַד כְּשֶׁרָצִינוּ שֶׁיֵּרֵד שֶׁלֶג?

דִּמּוּיִים יָפִים? נִסָּיוֹן לְהִמָּנַע

מֵרַעֲיוֹנוֹת, כְּמוֹ בְּשִׁיר זֶה? אַךְ אֲנוּ

חוֹזְרִים אֲלֵיהֶם כְּמוֹ לְאִשָּׁה, נוֹטְשִׁים

אֶת הַפִּלֶּגֶשׁ שֶׁאֵלֵיהָ תְּשׁוּקָתֵנוּ? עַכְשָׁו יִהְיֶה

עֲלֵיהֶם לְהַאֲמִין בְּכָךְ

כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲנוּ מַאֲמִינִים בְּכָךְ. בְּבֵית הַסֵּפֶר

כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת נִסְרְקוּ עַד תֹּם:

מַה שֶּׁנִּשְׁאַר הָיָה כְּשָׂדֶה.

עִצְמוּ אֶת עֵינֶיכֶם וְתוּכְלוּ לָחוּשׁ בּוֹ מַהֲלַךְ מִילִין מִסָּבִיב.

עַכְשָׁו פִּקְחוּ אוֹתָן בְּמַסְלוּל דַּק מְאֻנָּךְ.

יִתָּכֵן שֶׁיִּתֵּן לָנוּ – מָה? – אֵי-אֵלוּ פְּרָחִים בְּקָרוֹב?