20 שנה לאסון השייטת: "חוויית האובדן היא מפלצתית ועצומה"
איה אליה הייתה בת 13 כשהודיעו לה שאחיה הגדול והאהוב, איתמר, הפך מלוחם שייטת - לנעדר. בשביל כל המדינה זה היה "אסון השייטת". בשבילה, זה היה אירוע אישי וכאוטי, שהפך את חייה. עכשיו היא מספרת איך השכול נראה באמת
הייתי בת 13 בפעם האחרונה שדיברתי עם אחי איתמר. אז חייל בן 21, לוחם שייטת. הוא התחיל את שירות הקבע והתקשר הביתה לאחל לי יום הולדת שמח. זה באמת היה רגע שמח. איתמר היה האדם היקר לי ביותר בעולם, הרבה בזכות ההרגשה שלי שלידו, בלי שום מאמץ, אני הכי טובה שאני יכולה להיות. יומיים אחר כך, ביום שישי הראשון של שנת הלימודים, נכנסה מנהלת חטיבת הביניים בערד לשיעור המחשבים של כיתות ח', ביקשה שאקח את התיק ושאבוא איתה למזכירות. כל החלונות במשרד שלה היו סגורים כשחייכתי אליה והיא אמרה: "משהו קרה לאיתמר". התחלתי לבכות מיד, בכי ממעמקים שלא שיערתי שקיימים, בכי זר. על מה בכיתי? הכל עמד במקומו. העולם נותר אותו עולם של הרגע שלפני, מזג האוויר נשאר בהיר, הכיסא עמד על ארבע רגליים, שום דבר לא נוסף או נגרע משדה הראייה.
בסלון הבית שלנו ישבו חמישה מבוגרים, זרים ולבושים במדים, גבר נוסף בבגדים אזרחיים, ואיתם אמא שלי, אחי אוריאל, אבא שלי ואני. אני לא זוכרת מי דיבר ומי ענה או שאל את מי, אני לא זוכרת שום דבר שנאמר מלבד "איתמר נעדר"; את השאלה שהפנתה אליי אמא שלי מיד בתום המשפט הזה, הפשוט וחסר הפשר, "את מבינה מה הם אומרים?"; ואת מנוד הראש האילם שלי. בעשרים השנים שעברו מאז, צמד המילים הזה צבר כל מיני מטענים, אבל נותר חסר משמעות.
עלון מידע לאחות שכולה
לא תמיד, אבל לא פעם, אחים שכולים הם ילדים ונערים. אנשים צעירים שעדיין עסוקים בלתפוס את העולם וללמוד כישורי חיים. על עצמי אני יכולה להעיד שגם בגיל 13 הייתי אפופה ילדות. שנה קודם עוד שיחקתי בברביות, ומסרתי אותן לבת הדוד הצעירה רק כי ההורים קבעו שהגיע הזמן. מצאתי עניין בפרקים של "רכבת ההפתעות" ו"פרפר נחמד". לעגתי לבנים אבל השתוקקתי לקרבתם באופן שהיה מביש ונפלא בו בזמן. חוויית האובדן תפסה אותי ללא כלים, מפלצתית ועצומה. היה המוות של איתמר והגעגוע אליו; הוריי אבדו בענן צער שחטף אותם; הבית שלנו, המרחב הפרטי והבטוח, הופקע לטובת הציבור: מקום מושבם של פוליטיקאים, של דודות, שכנים, חברים של ההורים, חיילים, אנשי קצין העיר.
איתמר היה נעדר. חלקי הגופה שלו הוחזקו במשך עשרה חודשים בידי חיזבאללה והוחזרו ביוני 1998 בעסקת חילופי שבויים. במהלך החודשים האלה לא היה יום אחד שבו לא אירחנו, לא איכלסנו את שולחן הסלון בכיבוד, פיצוחים ופירות, בקבוקי שתייה, כוסות קפה שחור, משלחות של אנשי טיפול או אלו שהיו אחראים על ניהול המשא ומתן. התחושות שהציפו אותי מבפנים פגשו מציאות כאוטית, ובתוך הכאוס הזה היה רק דבר אחד יציב ובהיר, משהו שהופיע בחיי בכפיפה אחת עם האובדן, ודיבר במסרים ברורים. כי כשאיתמר נהרג והפך ל"איתמר איליה חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע" - אני קיבלתי את התואר "אחות שכולה".
בכל האמור לשכול, זה לא רק תואר של כבוד. מדובר בתפקיד בעל השלכות מעשיות לחלוטין. אנחנו מקדמים את משפחות הנופלים אל השכול עם עלון מידע והנחיות לפעולה. יש יועצים (קצינות נפגעים בדרגים שונים הנחו אותי "אל תבכי", "תהיי חזקה בשביל אמא", "תציעי לו משהו לשתות"); יש לוחות זמנים עם מועדים קבועים וחוזרים (יום הזיכרון לחללי השייטת, יום הזיכרון לחללי חיל הים, יום הזיכרון לחללי צה"ל, האזכרה), אירועים למוזמנים בלבד (חניכת האנדרטה בשבי ציון, חניכת גן ציבורי בתל־אביב, חניכת המצפה בגבעת גורני), ימי עיון (מרוץ שדה לזכרם, משט לזכרם, טורניר כדורסל - לזכרם), מחויבויות לתקשורת (ראיון בגלי צה"ל, צילומים לתוכנית לזכר נופלי "אסון השייטת" בערוץ 1, תחקיר לקראת שידורי יום העצמאות בערוץ 10).
אבל צריך לומר: המנגנון הזה, המאורגן היטב, משמש כבולם זעזועים נדרש מאוד במעבר הבלתי נתפס שבין ישנו, ואינו. גם אם ניכרת במשפטים האחרונים נימה של טינה, גם אם היום אני לרוב נמנעת מהפעילויות והטקסים - עבור הנערה האבודה, המבולבלת שהייתי, הדברים האלו היו יקרי ערך. הממלכתיות שקראה לי לדגל הייתה הצלה, הצעה לשפיות, גם אם זמנית ומוגבלת, במציאות של שיגעון. שום דבר בחיים של לפני ה־5 בספטמבר 97' לא שרד את היום שאחרי, אבל ממסד השכול קרא לי בשם, ואני נעניתי. הייתי אחותו של חלל צה"ל, לוחם השייטת, גיבור ישראל. הפכתי לדוברת נלהבת נגד "השתמטות", בגיל 15 קיעקעתי בין השכמות את כנפי העטלף של השייטת, הקראתי בטקסים מכתבים אל האח, שוחחתי בימי זיכרון עם חניכים בתנועות נוער, כשנשאלתי שאלות מורכנות ראש על שלומם של ההורים עניתי תמיד בכעס אצור ושטוח. בימים של פיגועים, של מבצעים צבאיים, באירועים רשמיים, בכל פעם שנקראתי לתפקיד הפרזנטורית והמארחת הופיעה אנרגיית החיים. רק אז הצלחתי לזמן אותה. הייתי נערת הפוסטר של השכול, השכול הגדיר את חיי, העדפתי את זה על פני הדבר האחר והגדול שסירבתי לפגוש - אי־הימצאותו של איתמר.
אבל זה היה פתרון זמני בלבד. ההמרה של חלל בתפקיד ציבורי הפסיקה לעבוד לקראת סיום התיכון. מדי יום עצמאות הייתי מארחת את בנות השכבה לארוחה חגיגית שהתקנו משאריות הבופה שעמד (ועדיין עומד) בביתי בכל יום זיכרון. שם נולדה השורה: "במותו סידר לנו חיים".
השכול הוא קאסטה, הוא מעמד חברתי, ועם המעמד מגיעים לא רק אחריות אלא גם כיבודים. נסיעות לחו"ל על חשבון משרד הביטחון, קשרים עם פוליטיקאים, אנשי תקשורת, מוזיקאים ואנשי עסקים. כרטיסי VIP למשחקים של מכבי, להופעות של שלום חנוך ואהוד בנאי. שחרור מימי לימודים, מועדים מיוחדים למבחנים, כניסה חופשית לספארי. אם בכיתה ז' כמעט כל הבנות בכיתה הפסיקו לדבר איתי, בשבוע הראשון של כיתה ח' הן הגיעו, יחד עם כל תושבי ערד, לבית שלי, רטובות עיניים ונכונות להתחבק. הדמות המעונה שציפו ממני לגלם במועדים המיועדים לא התיישבה עם הגמול הדקדנטי. מה קשר הנחות ברכישת רכב להר סיני? היחסים בין המחיר לתגמול נראו לי שרירותיים.
משכול לאבל
סמוך לגיוס שלי, כל מיני דברים נפלו בין הכיסאות והפתרון המתבקש, כפי שהתברר, היה למשוך אותי לבסיס השייטת. זו הייתה הפעם השנייה בחיי שמצאתי את עצמי הופכת מקום שהיה ביתו של איתמר לבית שלי. הדבר הראשון ששומעת כל טוראית שנוחתת במסדרון פלגת כוח אדם בעתלית הוא "מי הביא אותך". בצבא גיליתי שלבסיס בעל המבצר והחוף הכי שמור בארץ אפשר להגיע רק אם השושלת הכשירה אותך. עשיתי את כל הדרך בעקבות איתמר, פשטתי כל סממן לזהות מלבד השכול, וגם שם, בין מי שהיו אמורים להיות בני דמותו וחבריו, לא מצאתי אותו. סיימתי שנתיים של שירות בקושי, חיוורת מדיכאון, תלויה בסמים, לא מתפקדת.
במהלך חופשת השיחרור, בחתונה של המפקד שלי, תפס אותי בשתיים בלילה, רגע לפני הטרמפ הביתה, אחרי יותר מכוס יין אחת, קצין חצי־בכיר בפלגת לוחמים. כבר הרבה זמן שרצה לדבר איתי וסוף־סוף מצא את הרגע המתאים. "אולי את לא יודעת, אבל אני הכרתי את אחיך", אמר. "מאוד התאכזבתי לגלות שזו אחותו של איתמר איליה". הוא התייחס לשירות המפואר שלי כפקידה כושלת. לנוכחות הנפקדת שלי. להיותי אאוטסיידרית. ליחס האדיש שהפגנתי כלפי הלוחמים וגאוות היחידה. "כמה שאת חושבת שלך כואב, לי כואב פי כמה וכמה". הדבר היחיד שעשיתי בחיי הקצרים היה להיות אחות של איתמר, והוא נתן לי ציון נכשל.
הפעם האחרונה שמילאתי את תפקיד המקוננת הלאומית הייתה ביום העצמאות 2005, הראשון אחרי שהשתחררתי. בתוכנית שהפיקו בערוץ 10 על חיילות בצה"ל, אני לוהקתי כאחות השכולה ששירתה ביחידה של אחיה המת. כשהתוכנית שודרה לא הצלחתי להסתכל על האישה הצעירה הזו שהולכת לאורך הים וברקע מדברת, בקולי שלי, על איתמר והשייטת. אחרי זה לא הסכמתי יותר. במשך שבע שנים הקדשתי את חיי לשאת את המוות בתוך החיים. זה לא עבד. את המרחק שעדיין הייתי צריכה מהכאב על היעדרו של איתמר, המרחק שמילאה הממלכתיות, תפס עכשיו הכעס.
הבעיטה בפרק הזה, המכונן כל כך, בביוגרפיה שלי, לא הייתה מהלך פשוט. כועסת, נענית או מפויסת — זה חלק ממני, מהסיפור שלי ומי שאני. הפניית העורף לפרק הזה הייתה כרוכה בהפניית עורף לעצמי. אלו היו שנים של זרות. ולמרות שבמהלכן יצאתי מהבית, התאהבתי, התחלתי וסיימתי תואר, התחתנתי והתגרשתי, כל הזמן חייתי בבידוד. מעצמי, מהחיים. את איתמר לא מצאתי בשום מקום. האנשים שחייתי איתם והיו חשובים לי לא פגשו בו מעולם, כבר לא גרתי בבית שגדלנו בו יחד, החפצים שלו לא היו סביב, התמונה שלו כבר מזמן לא הופיעה בחדשות, לא עשו עליו סרטים, לא חנכו אנדרטאות. נעדר. והפעם באופן כל כך מוחשי.
ביום הזיכרון לפני שנתיים נשארתי בתל־אביב. לא עמדתי בצפירה של הערב ולא התעוררתי לצפירה של הבוקר, ישבתי בבית קפה, אכלתי קרואסון שקדים, קראתי ספר, הלכתי לים. התרחקתי ממנה. מהדמות של אחות שכולה, מהדימוי של הנערה המתאבלת. היא הסתירה לי את עצמי ואת איתמר.
באזכרה שהתקיימה כמה חודשים אחר כך אמא שלי ביקשה ממני שאעמוד סמוך לקבר, יחד עם שאר בני המשפחה. מעולם לא עשיתי את זה. גם כשכולה טרייה הייתי תמיד בקו האחורי, אחרונה להיכנס לחלקה וראשונה לחמוק. הייתי בת כבר יותר משלושים ועמדתי שם בפעם הראשונה, כל המבטים מופנים אליי. בכיתי שם בכי שהגיע ממרכז כדור הארץ, לא בכי ייצוגי, לא פוטוגני, בכי שלי מאוד, פרטי לחלוטין, שאנשים אינם מעיזים לבכות גם בחדר השינה שלהם כשהדלת סגורה והתריסים מוגפים. כל מי שהיה שם היה ברצונו או שלא ברצונו קהל לצערי הפשוט, העירום, על סף הקבר.
כשחזרנו הביתה שום דבר לא השתנה. כבכל שנה ניהלנו שיחות חולין מעל בורקסים וסלטים, שאלו במה אני עובדת עכשיו ומה עם התואר השני. הדבר הזה שנסתי ממנו כמעט שני עשורים קרה — והכל היה בסדר, היה טוב יותר. הכאב ניקה את הווילון הכבד שנח על דמותו של איתמר. אני אמנם הייתי לאחות שכולה, אבל איתמר היה לגיבור וחלל והדימויים האלה השכיחו, גם ממני שעקבה בדריכות אחר כל מחווה ותנועה שעשה, את מי שהיה. והוא היה - אח שלי - אדם לשמוח איתו.
הפיוס עם זה פינה את תשומת ליבי לדבר נוסף; לצד הממלכתיות והמעמד, לפומביות של האובדן יש אפקט נוסף: השתתפות. אני נמלאת ענווה כשאני נזכרת בכל הרוך, האהבה והחמלה שקיבלתי לאורך הדרך מהאנשים שאהבו את איתמר ואיבדו אותו איתי; מהאנשים שאוהבים אותי ולא הכירו אותו ובכל זאת, דרכי, מקיימים אותו בחייהם שלהם ובחיי שלי; וגם ממכרים שטחיים, וזרים מוחלטים, שעצרו אותי בתור לסופר, שלחו אלינו מכתב ושיתפו אותנו בסיפורים קטנים על איתמר שבאותה מידה יכולנו לא להתוודע אליהם לעולם. כשכותב לי מכר, שעשה לפני כמה חודשים קישור מאוחר, על מפגש של רגע ביום סיירות שהיה כבר לפני עשרים וחמש שנה, ואיך זכר את החיוך שלו, הקיום של איתמר מהדהד בעולם גם עשרים שנה אחרי שנעלם ממנו.
אנשים לשמוח איתם
האובדן של איתמר הוא לא רק קנייני האינטימי. במשך שני העשורים שהיו לי להתנסות בשכול ולהתבונן עליו מבפנים ומן הצד, גיליתי בו כל מיני אפשרויות. כתבתי אותן, עד כמה שיכולתי, כאן. אבל כשאני מסתכלת על שבעים השנים שבהן אנחנו מתנסים בשכול, אני מוטרדת ושואלת את עצמי עד כמה הסכמנו לתהות על מה שהממסד הזה מייצג עבורנו, מה אנחנו מבקשים ממנו להיות בשבילנו, מה אנחנו מבקשים להיות בשבילו. אני בת מזל שאת האובדן שפגש אותי בגיל מוקדם מדי יכולתי לעבד יחד, ולא לבד. אבל המסקנה שלי, לגבי החיים הפרטיים שלי, המורשת שמאירה עליי מדיוקנו המחייך של אחי, היא שהבחירה מורכבת לי. דרכם של אנשי השייטת אינה הדרך שלי, אבל כמוני גם הם כבר שני עשורים מעבדים את אותה הטראומה, ויש בינינו גם מן המשותף.
אנחנו מבקשים מהשכולים שלנו להופיע בטקסים, להכין מונטאז'ים של תמונות עם פסקול ישראלי, לקיים את חשבונות הפייסבוק של הנופלים כגלעדים, לקיים בתוך החיים את מתינו. שלא נשכח את הפצע, שלא נשכח את הסכנה, שלא נשכח שהאובדן כאן. אנחנו כל הזמן מאבדים. אנחנו מבקשים מהשכולים שלנו להכשיר מדיניות של פחד, אחד כלפי השני, והחוצה. אני לא בטוחה שזה מה שהמתים שלנו מבקשים מאיתנו. אני, בכל אופן, מרגישה שזה לא מה שמבקש ממני המת שלי.
לאבד את איתמר היה הדבר הכי מעניין שקרה לי בחיי עד כה. הוא לימד אותי הרבה על ההשקות שבין אינטימי וציבורי, וגם על זה שדברים שמלמדים אותנו מגיל גן לחשוב עליהם כהפכים, אינם בהכרח כאלה. רתימתם יחד יוצרת שלם, כלומר השלמה. זה מה שקרה לי, וזה מה שאני מאחלת לנו כקולקטיב. תסתכלו על התמונה שלו, של כל כך הרבה מהם — אלו אנשים שאפשר לשמוח איתם, לא רק לבכות.
לפנייה לכתב/ת 
