שחור הוא האפור החדש / ד"ר לכדורגל
נבחרת ישראל נראית כמו מכונה לערבוב צבעים: לא חשוב מי המאמן ומי השחקנים, הצבע הסופי תמיד אפור. ללא שינוי יסודי, אנחנו נידונים פעם אחר פעם ליפול לאי שפיות
עם זאת, ההפסד הביתי המביש למקדוניה, שמגיע אחרי התבוסה הביתית לאלבניה, נדמה שדחקו את מעמדה של הנבחרת לשפל כזה, שאפילו הפסימיים שבאוהדי הכדורגל לא חשבו עליו. האפור החדש הוא שחור.
שחקני הנבחרת, שראו כ-11,000 צופים בלבד מטריחים את עצמם במוצאי שבת לחיפה (הרבה פחות מאשר במשחק בית בליגה של מכבי חיפה), היו צריכים דווקא לשמוח לְמִשְׁמַע שריקות הבוז של הקהל. מסתבר שלמישהו עדיין אכפת מהמעללים שלהם על הדשא. אולי עדיף היה שהצופים פשוט היו שותקים ומתעסקים בטלפונים שלהם, או בכלל עוזבים הביתה במחצית, משאירים את השחקנים, המאמנים והעסקנים לבד עם התבשיל הדלוח שבישלו.
כבר היו לנו בעבר עסקנים שעמדו בראש הפירמידה של הכדורגל הישראלי, אבל נדמה שיו"ר ההתאחדות הנוכחי עיני מצליח לשבור את כל השיאים השלילים של קודמיו. עבור עיני, שאפילו לא טרח להגיע לאסיפה השנתית של ההתאחדות לכדורגל, נראה שכל העיסוק (בהתנדבות) בכדורגל מהווה עוד משרת שררה, או שאולי מדובר בסידור נוסף שמאפשר לו לשמר את השפעתו ואת קשריו על מנת שיוכל להמשיך ולפעול בזירות אחרות.
כאשר הראש נראה כך, אין להתפלא ש'ועדת האיתור' בחרה לתפקיד את אלישע לוי. לוי הוא מעין 'זליג', נעים הליכות אבל נטול כריזמה וזהות מוצקה, אחד כזה שמצליח בקלות לעטות עליו את דמות אדונו. מה הפלא אפוא שקיבלנו נבחרת שנראית כמו ההסתדרות: אסופה נרמסת של פקידי כדורגל אפורים ואדישים, שבאים לדפוק שעון, לשתות את התה שלהם וללכת הביתה לעיסוקיהם.
נהוג לומר שהגורל פועל בדרכים נסתרות. כך נוצר המצב האבסורדי שדווקא האיש הלבבי והנחמד הזה, אלישע לוי, יהיה זה שחתום על קבורת החמור של נבחרת ישראל בכדורגל. בשבעת המשחקים של הקמפיין, זימן לוי לא פחות מארבעים ושמונה שחקנים לסגל, כשמתוכם חמישה שוערים (שלושה מהם אף פתחו בהרכב). רק המחשבה שכך נראית העמדה שאמורה להיות היציבה ביותר בקבוצת כדורגל, הייתה צריכה לגרום לדאגה אצל מעסיקיו.
במצב אחר, היה כמובן אפשר לראות בזימונים הללו אסטרטגיה שנועדה להזרים דם חדש לנבחרת, ובכך לאפשר לשחקנים צעירים להשתפשף ולצבור ניסיון (בייחוד על רקע ההערכה שבקמפיין הנוכחי אין לישראל סיכוי להתברג לאחד משני המקומות שבסופו של דבר מובילים למונדיאל). אבל התחושה שעולה היא שהדבר נעשה במטרה לרצות את התקשורת ואת דעת הקהל, יותר מאשר כהחלטה אסטרטגית מודעת.
אפשרות אחרת היא שההתנהלות הזו כן נעשתה מתוך מודעות ותפקידה היה לספק לאלישע את התירוץ האולטימטיבי לכישלון. כמו אומר: ראו, זימנתי לסגל כמעט כל שחקן שבא בחשבון: צעירים ותיקים וליגיונרים, וזה מה שיש. עיניכם הרואות, הרמה עדיין ירודה והתוצאות גרועות.
כך או כך, במעשיו אלו לוי בעצם אחראי לניסוח של כתב אישום חמור וגורף כנגד הכדורגלן הישראלי, האומר בפשטות שהוא גרוע. בעניין הזה אגב נשמר עקרון ההדדיות וגם השחקנים הגישו את האישום שלהם כנגד המאמן, כשלאורך הקמפיין כולו דלפו אמירות המאשימות את לוי בהכנה טקטית לקויה ובחוסר מקצועיות.
לצערנו, שני הצדדים צודקים. הנתונים מראים בבירור שהשחקן הישראלי נחות בהשוואה לעמיתיו מאירופה, בכל האספקטים הפיזיים של המשחק: כוח מתפרץ, סיבולת לב־ריאה, זמן וקצב הריצה במשך המשחק, כמות שינויי הכיוון, עוצמת התאקלים, מספר הניתורים לנגיחה ועוד. בעניין הזה אין לתלות את כל האשם באלישע או בעופר עיני, מכיוון שמדובר בכישלון מערכתי כולל ומוכר המתמשך לאורך שנים. אבל הנחיתות המוכרת הזו מחייבת את הקבוצות הישראליות לפצות על הפער על ידי הכנה דקדקנית בשילוב יכולות טקטיות גבוהות (כמו משחק לחץ, חיפויים בהגנה ומשחק מעבר מהיר), ומזה כמובן שלא ראינו מאלישע לוי כלום.
בנוסף, כמאמן מוטלת עליו האחריות ליצור תלכיד אנושי שבו השחקנים מחויבים למשימה ופועלים כיחידה אחת למען המטרה, וגם כאן נרשם כישלון.
אז אמנם נהוג לומר שהכישלון יתום, אבל בנבחרת ישראל לכישלון אבות רבים. היום יותר מתמיד ברור כי כל הריטואל הקבוע סביב זהות המאמן או הרכב השחקנים חייב להיפסק. הבעיה עמוקה הרבה יותר, ובלי בניה מהבסיס או לחלופין גיור המוני של ארגנטינאים, שום ציוות של שחקן או מאמן לא יעשה את ההבדל.
המצב דורש מהפך, שספק אם יקום או יכול בכלל לקרות במחוזותינו ובמנגנוניו. נדרשת תכנית עומק לאומית, שתאפשר השקעה ובניה מן היסודות, כדי להצמיח בסיס רחב מספיק של צעירים
וצעירות מוכשרים. לשם כך, יש לקבל החלטה לעצור את כל המימון מכספי ציבור (כולל חלק המגיעים דרך מועצת ההימורים) לאגודות הכדורגל (והכדורסל) המקצועניות.
הכספים עצמם צריכים להיות מרוכזים על ידי מִנְהָל ספורט לאומי, שידאג לבניית מתקנים מודרניים וזמינים בפריסה ארצית, להבאת ידע ומאמנים מבחוץ, לצד הקפדה על תהליכי ההכשרה וההתמקצעות של המאמנים מקומיים.
את הדגש יש לשים דווקא על ענפים כמו התעמלות, אתלטיקה, אופניים שחייה ומשקולות אשר מפתחים את יסודות הבסיס של הספורט כמו מהירות, גמישות, כח וקואורדינציה, יסודות שעליהם אפשר מאוחר יותר להלביש את תורת הענף של ענפי הכדור.
כאמור, ללא שינוי יסודי אנחנו נידונים פעם אחר פעם ליפול לאי-שפיות, אל כפי שהגדיר אותה אלברט איינשטיין: "אי שפיות היא לחזור שוב ושוב על אותה הפעולה ולצפות לתוצאה שונה בכל פעם".
לפנייה לכתב/ת 
