זוכרים את הבנים
מרוץ "בשביל הבנים הדרוזים", לזכר חללי כוחות הביטחון מבני העדה, יתקיים זו השנה החמישית. ארבעה מהמשתתפים מספרים על התחושות הקשות אחרי הפיגוע בהר הבית שבו נרצחו האיל סתאווי וכמיל שנאן, על חוסר השוויון במגוון תחומים וגם על הכעס בעקבות ההתעלמות מקני סייף
יש משהו מרתק במפגש עם ארבעה ספורטאים דרוזים, שלושה גברים ונערה אחת, שבאים לדבר על מרוץ ואיכשהו מתגלגלים לשיחה על זהות, שייכות וגם אפליה.
סיבת ההתכנסות: מרוץ "בשביל הבנים הדרוזים" להנצחת הנופלים מקרב העדה, שבו הם עומדים להשתתף בשבוע הבא (15 בספטמבר). המקום: בקתה עם נוף מרהיב בדלית אל כרמל. הדינמיקה: מדברים על חשיבות הפרויקט, אבל לא נותנים לנוף ולאווירה לבלבל אותם ומרשים לעצמם לרדת מדי פעם מהשביל ולדבר על הדברים שמפריעים להם.
ברביעייה אנחנו מוצאים את מימון עזמי (38), האיירון מן הדרוזי הראשון, נדים קבלאן (30), מאמן אמנות לחימה משולבת (MMA), נור כיוף (15), כדורסלנית מכבי חיפה ונבחרת הנערות של ישראל והאיל חשאן (28), כדורגלן לשעבר וכיום מאמן כושר אישי שעובד גם בקבוצת עירוני נשר.
חשאן מסביר כבר בפתיחה: "החלטתי השנה להשתתף במרוץ בגלל הפיגוע שהיה לאחרונה בהר הבית בו נהרג חבר שהיה כמו אח בשבילי, האיל סתאווי. שנינו גדלנו במראר, שנינו אהבנו כדורגל והיינו רואים יחד משחקים של ריאל מדריד. הרצח שלו טלטל אותי. קשה לי לדבר עליו בלשון עבר, לא האמנתי שדבר כזה יגיע. כאות הוקרה לזכרו של האיל יש הרבה חברים שיבואו במיוחד להשתתף במרוץ".
המרוץ, שמתקיים זו השנה החמישית לזכרם של 421 הנופלים מבני העדה הדרוזית בישראל, יוקדש גם מבחינת המארגנים עצמם לזכרם של שני השוטרים שנרצחו בפיגוע המדובר ב-14 ביולי, רס"מ האיל סתאווי ז"ל ורס"מ כמיל שנאן ז"ל. במרוץ אמור להשתתף גם הרמטכ"ל גדי אייזנקוט.
השנה הוחלט לראשונה להעתיק את מיקום המרוץ לאתר חדש והוא לא יתקיים במוחרקה שבכרמל, אלא במתחם קבר יתרו (נבי שועייב), האתר הקדוש ביותר לדרוזים הנמצא בגליל התחתון בסמוך לקרני חיטין. הסיבה: מספר המשתתפים הולך וגדל משנה לשנה, והמארגנים ביקשו לקיים את האירוע באזור בעל מרחבים גדולים יותר. כמו כן ישנו הרצון להגיע ולרוץ בנופים ואתרים נוספים לאורך "שביל הבנים הדרוזים", המשתרע לאורך כ-226 ק"מ וחוצה את 18 הכפרים הדרוזים.
השנה נרתמו להפקת האירוע ביחד עם עמותת "בשביל הבנים הדרוזים" גם ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF), משרד התרבות והספורט, קרן קיימת לישראל, יחד למען החייל, המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל.
"אני זוכר את הישיבה הראשונה שבה אמל אסעד העלה את הרעיון למרוץ ודיברנו איך מוציאים אותו לפועל. תראה איך הדבר הזה גדל והתעצם", אומר מימון עזמי. "בעיניי מדובר בפרויקט לאומי, לא פרויקט דרוזי. בשנה הראשונה, כשעשינו את המרוץ פה בדלית אל כרמל, היה קשה להסביר לאנשים במה מדובר. היום זה בין האירועים הספורטיביים הכי גדולים בארץ. השתתפתי במרתון תל אביב וראיתי שם 20 אלף רצים. הייתי בשנה שעברה במרוץ הבנים והיו פה 20 אלף אנשים. בעיניי זה לרתום אנשים למטרה קדושה".
נור כיוף, הצעירה שבחבורה, מגיעה מבית של כדורסל ("אבא שלי מאמן, אמא משחקת כדורסל וגם אחי, אבל עכשיו הוא בצבא"). היא מספרת שבכפר הולדתה, עוספיה, די מפרגנים לה: "נכון, יש דעות חלוקות. יש כאלה שלא מקובל עליהם שילדה דרוזית משחקת במכבי חיפה וכל המדינה תראה אותה במדי נבחרת ישראל, אבל הרוב מפרגנים. החלום שלי זה להגיע לליגת המכללות בארה"ב ואולי גם לאירופה. אם לא, אז לליגת העל פה. כשיש חלום, משיגים אותו. לא משנה כמה הדרך קשה".
זו תהיה הפעם הראשונה שנור תשתתף במרוץ הבנים: "כל הכפר יוצא למרוץ, ארגנו גם משלחות מבית הספר. לתמוך בנופלים ובמשפחות שלהם זה דבר חשוב לעדה הדרוזית ולכל המדינה".
קבלאן מוסיף זווית נוספת: "זה אירוע שמציג לכלל ישראל את התרבות הדרוזית ובזמנים האלה קרבת הדם בין העמים צריכה להיות חזקה אי פעם. אני מסתובב הרבה וממה שנתקלתי, אין ידיעה והיכרות עם העדה הדרוזית, אנשים לא מבינים מה זה דרוזי".
אפרופו אי הידיעה וההיכרות, אתם מרגישים שהמדינה מחזירה לכם כמו שאתם נותנים?
"אני חושב שיש המון מקום לשיפור. יש המון גורמים והמון סיבות שמונעות ממני להגיד שיש שוויון מלא בין שני העמים, אבל זה עניין פוליטי, ואני מסתכל על הפן הספורטיבי. כשאתה עולה לזירה, אין את הדברים האלה. כל בן אדם עם הכישרון והיכולות שלו. אתה מכיר אנשים לפני היכולת, לא לפי העדה או המוצא".
הספורט הוא בעצם בועה?
"אין ספק. גם כשאתה משתחרר מהצבא זו בועה שמתנפצת לך. כשאתה בצבא אתה שווה בין שווים, אתה כל יכול כי אתה לובש את המדים והכל טוב ויפה. ברגע שאתה משתחרר, אתה מתחיל לקלוט מהם הפערים החברתיים. יש פה פערים תהומיים בחינוך, באפשרויות תעסוקה, פיתוח ותשתיות".
"אני לא אוהב להסתכל על זה שדופקים אותי, אני מסתכל על חצי הכוס המלאה", אומר עזמי. "הלוואי שבעזרת פרויקט כמו זה הממשלה תבין, המועצות המקומיות יבינו וגם התפיסה במגזר תשתנה. שואלים אותי הרבה על הביטוי 'ציוני'. לי קשה להגדיר דרוזים כציונים, כי ציוני מבחינתי זה יהודי. אבל אם ימדדו את העדה הדרוזית בישראל במד הפטריוטיזם, אני חושב שהוא יישבר. אין מספיק מספרים במד כזה שיתארו בצורה נכונה את מידת הפטריוטיות של הלוחמים והאזרחים הדרוזים. זה מתבסס על עיקרי האמונה שלנו – נאמנות למקום שבו אתה נולד".
כשזורקים לחלל הבקתה את סוגיית קני סייף, פתאום אפשר לשמוע אפילו זעם. "מאוד התרגזתי שלא הזמינו את קני לנבחרת ישראל", אומר קבלאן, "הבחור הצליח בבלגיה, הרשים בליגת האלופות, כל העולם דיבר עליו ופה לא מסתכלים עליו. כבר שנים הנבחרת לא מצליחה ואתה ממשיך להשתמש באותו סגל? יש לך שחקן כל כך כישרוני ואתה ממשיך להתעלם ממנו?! אני חושב שהוא פעל נכון כשבחר להיענות לזימון מנבחרת ארה"ב. הוא דאג קודם כל לאינטרס שלו כספורטאי, ועשה צעד שאולי ילמד את האחראים בעתיד כן להסתכל על בני המיעוטים כמי שיכולים להשתלב בדרגים הכי גבוהים".
עזמי מוסיף: "נראה לך הגיוני שקני סייף לא זומן? זה פשוט ביזיון. אלישע לוי נפל כאן קשה. תשמע, אנחנו לא מרגישים נחותים מאף אחד, אבל כדי להוכיח שאנחנו מספיק טובים אנחנו צריכים להיות בעשר רמות יותר טובים. וקני הוא עשר רמות יותר גבוה מהממוצע.
"קח את זהבי, בסדר, הוא משחק בליגה הסינית בשביל הכסף, נטו בשביל הכסף. והוא מצליח, שיבושם לו. קני הלך בעקבות הכישרון ואני חושב שהוא היה הלגיונר הכי פורה בשנה שעברה מבחינת שערים, ועדיין לא מזמינים אותו לנבחרת. אז הוא בחר ללכת לנבחרת ארה"ב. וואלק הוא התחנן שיזמינו אותו, ארבע שנים הוא כבר בחו"ל ושואל את עצמו, מה הבעיה? למה אני לא בנבחרת? הוא אמר לעצמו: 'אני מסוגל להפנות את הלחי השנייה כמה זמן שצריך, אבל לספוג יריקה. אני לא מוכן'".
לפנייה לכתב/ת 
