"בת דודתי לילי": סוד היסטורי

רגע לפני מלחמת ששת הימים, לילי בוכמן התל אביבית, נשלחת לבית דודיה, משפחת אלפסי, בעיר קטנה במרכז הארץ. דווקא כשכולם מתכוננים למלחמה, ההורים שלה מחליטים לנסוע לחו"ל, כי אבא שלה חייב לקבל מסז'ים בבאדן-באדן. כשמלחמת הבזק מסתיימת בניצחון גדול, נדמה שהכול יחזור לשגרה, עד שלילה אחד קורה במקלט הבניין של משפחת אלפסי משהו נורא, שישמר כסוד בין לילי ובין בן דודה, שחר. 

מרגע זה והלאה מסופרות תולדות המדינה לאורך ארבעה עשורים מנקודת מבטה של משפחה מזרחית שצמחה בפריפריה והיתה נאמנה לליכוד - החל באופורית מלחמת ששת הימים, ניצחון מכבי תל אביב על צסק"א מוסקבה, דרך המהפך הדרמטי שהוביל מנחם בגין, משבר המניות שריסק משפחות רבות, וכלה במלחמת המפרץ ובולמוס הנדל"ן של שנות האלפיים. חיי משפחת אלפסי נעים בין חגיגות פוליטיות לצרות פרנסה, בין שמחות לאסונות – כשמתחת לפני השטח טמון סוד אחד גדול. זהו סיפורה של מדינת ישראל כפי שהיא נראית מבעד לעיניה של משפחה אחת, שמנסה להשלים עם תהפוכות החיים, גם אם לשם כך עליה לעצום עיניים.

רוצים לקרוא את "בת דודתי לילי" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

"לילי המשיכה לחייך כל הזמן, אבל ראו שעוד רגע יורדת לה דמעה מהעין"

שחר אלפסי, 1967

רבע שעה אחרי שההורים של לילי נסעו והשאירו אותה אצלנו עד שהם יחזרו מבאדן באדן, לילי נכנסה לחדר שלי ושל אחותי, שמה מזוודה ענקית על המיטה שלי, הוציאה חולצה חדשה, הורידה את הקודמת, הסתובבה אלי ושאלה, "איך הציצים שלי? יפים, נכון?"

לא עניתי. רק הסתכלתי וחשבתי שכל מה שסיפרו לי על הבת דודה שלי מתל אביב נכון. היתה לה חזייה אדומה, עם רקמה מלפנים, כמו שיש למפיות שאמא שמה על השולחן אוכל כשבאים אלינו אורחים, ולציצים בקושי היה מקום בתוך החזייה. הם בטח נחשבים יפים, אבל לא היה לי למה להשוות אותם. אף פעם לא ראיתי שום ציצים אחרים, חוץ מאלה של אמא שלי וזה ממש לא נחשב. אחרי זה לילי אמרה שאם לא אכפת לי היא תישן על המיטה שלי ואני על המתקפלת שהכינו לה בין המיטה שלי למיטה של עמליה, אחותי הקטנה. לא היה לי אכפת, וגם אם היה לי, לא בטוח שזה היה עוזר.

לילי היא בת שבע־עשרה כמעט, ואני רק בן שתים־עשרה. היא הבת של דוד טוביה בוכמן ודודה אלגרה. הבת היחידה שלהם, וגם זה, כמו שאמא שלי אומרת, קרה בנס. דודה אלגרה היא האחות הגדולה של אבא שלי. גדולה רק בשנה וחצי, אבל תמיד יודעת מה טוב לו ומה לא, מה הוא צריך לעשות כדי להתקדם בחיים, ומתי הוא צריך להקשיב לאמא שלי ומתי להגיד לה, "די, עד כאן, אני הגבר בבית הזה."

דודה אלגרה ודוד טוביה נוסעים פעמיים בשנה לטיפולים שדוד טוביה מקבל בבאדן באדן, שזאת עיר מרפא בגרמניה. דוד טוביה הוא איש מאוד מבוגר, לפחות בן חמישים, אולי קצת יותר. יש לו לחץ דם נמוך, או גבוה, אני לא בטוח מה מביניהם, וגם רשרוש בלב, ורק בבאדן באדן יודעים לטפל בזה כמו שאבא של לילי רגיל. שָם זה קלאסה אחרת, הסבירה פעם דודה אלגרה. שָם זה הטופ של הטופ, השופרא דה לה שופרא. ואצל דוד טוביה, הכול זה הכי־הכי שיש. הם גרים בצפון תל אביב ומהמרפסות שלהם רואים את הים ואת הארובה החדשה שמתחילים לבנות בתחנת רדינג. פנטהאוז, ככה קוראים לדירה כזאת עם מרפסות סביב־סביב. לכל מקום הם נוסעים במונית ספיישל, אפילו שיש להם מכונית פרטית. ולא סתם מכונית, שברולט כחולה כהה מהמודל הכי חדש שיש, זה עם כנפיים קטנות מקדימה וגלגל סְפֵּר לבן על הטמבון האחורי. אבל דוד טוביה לא אוהב לנהוג בישראל. זה עושה לו לחץ בחזה ומגדיל לו את הבעיות בלב. רק לפעמים, כשהוא מסתובב עם אנשים ממש חשובים באתרי הבנייה שלו, דוד טוביה נוהג בשברולט שלו בעצמו.

אמא אומרת שדוד טוביה וספיר הם ככה, ועושה תנועה של אצבע מחככת אצבע. כאילו שהם חברים ממש־ממש טובים. בימי שישי בצהריים הם יושבים יחד באיזו מסעדה בתל אביב, שיש בה אוכל כמו בפריז. עם שמפניה אמיתית ומלצרים בעניבות פרפר שחורות. ספיר זה שר האוצר שלנו. של המדינה שלנו. הוא עושה פה מה שהוא רוצה, ומחליט מי יקבל ומי לא יקבל. החרותניקים, למשל, שזה אנחנו, תמיד אחרונים בתור. המפא"יניקים ראשונים, מקבלים ממנו מה שהם מבקשים. בגלל זה ספיר הוא האיש הכי חשוב במדינה. הרבה יותר מלוי אשכול, ראש הממשלה, שכולם יודעים שרועדות לו הביצים מכל דבר. למשל עכשיו, שהולכת להיות מלחמה, והוא ממש משקשק.

"ולמה לדעתך הם נוסעים פתאום לבאדן באדן?" שאלה אמא את אבא ערב לפני שהבוכמנים הגיעו, ומיד היא גם ענתה, "רק בגלל המלחמה. שלא יספרו סיפורים על לחץ דם ורשרושים בלב. לא הפעם, ובכלל, הלוואי עלי להיות בריאה כמוהו. הם בורחים, הם מסתלקים מפה לפני שיהיה מאוחר מדי וחצי מדינה תהיה בקבר. בגלל הפּצצות חצי טון שהמצרים יפילו עוד רגע על הראש שלנו הם נוסעים, מוריס. שמעת על הפצצות האלה, או שאני צריכה שוב לספר לך עליהם? וכשייגמרו הפצצות חצי טון, יתחילו הסורים, שהם הכי אכזרים שיש. אז אל תגיד לי 'לחץ דם'."

אבא שלי לא עונה. אולי הוא לא רוצה לריב עם אמא ואולי הוא חושב שהיא קצת צודקת. כי על הפצצות חצי טון של המצרים כולם יודעים, וגם על הסורים שרחמנות על מי שייפול לידיים שלהם. מזל שאנחנו גרים מול הירדנים, אז יחסית לאחרים מצבנו טוב.

דוד טוביה ודודה אלגרה רצו שלילי תבוא איתם לבאדן באדן, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע על זה. פעם היא היתה שם וברחה להם אחרי יומיים. נסעה בטרמפים וישנה בקבינה של נהג משאית שהוביל סחורה מאיטליה לגרמניה. כל המשפחה מכירה את הסיפור הזה, וגם איזה קעקועים של נחש ובחורה ערומה היו לנהג המשאית מתחת לגופייה שלו. אז טוביה ואלגרה יודעים שלא כדאי להם להתעקש שלילי תבוא איתם שוב לגרמניה ותעשה להם שם בושות.

אבל גם להשאיר אותה לבד בפנטהאוז בתל אביב, הם לא מוכנים. לא בגלל המלחמה — כי דוד טוביה בטוח שלא תהיה שום מלחמה — אלא בגלל הפושטקים שהבת שלהם מסתובבת איתם מאז שהיא עברה לתיכון אקסטרני. כל מיני ארחי פרחי, כמו שאמא שלי קוראת להם. כאלה שמעשנים סיגריות בהפסקות ויושבים על הברזלים בדיזנגוף ושורקים לבחורות שעוברות ברחוב. ומי שהכי מדאיג את ההורים של לילי זה מיקו רומנו, הגיטריסט של להקת הנמרים. עליו אפילו אני שמעתי, ופעם גם ראיתי תמונה שלו על השער האחורי ב"להיטון". עם שיער ארוך, גיטרה אדומה ולמברטה בצבע שחור עם מדבקה גדולה של שלושה נמרים. לילי מאוהבת במיקו, אפילו שהוא מבוגר ממנה בהרבה.

הוחלט שאנחנו נשמור על לילי. זאת אומרת שהיא תגור אצלנו, וההורים שלי ידאגו שהיא תתכונן למבחני הבגרות של התיכון האקסטרני ותהיה רחוקה מהפושטקים בדיזנגוף וממיקו רומנו ולהקת הנמרים. ואם תהיה — חס וחלילה, חס ושלום — מלחמה, אנחנו גם נדאג שהפצצות חצי טון של המצרים לא ייפלו דווקא על הראש של לילי. למרות שאת זה אף אחד לא אומר בקול רם, ואמא רק מספרת לטוביה ואלגרה על המקלט שיש אצלנו בבניין, כאילו שבדבר אחד לפחות הם יכולים להיות רגועים. אפילו שזה מקלט ממש קטן, ואבא שלי כבר שבוע מבטיח שהוא יפנה אותו מהזבּלה שכל השכנים, וגם אנחנו, הורידו לשם במשך הרבה שנים.

בזמן שלילי החליפה חולצה ולבשה במקומה חולצת גופייה שמגיעה עד אמצע הבטן, דודה אלגרה תפסה את אבא לשיחה בחדר השינה שלו ושל אמא. זה המקום שהיא אוהבת לשבת בו ולהגיד לאבא שלי מה לעשות בחיים. בעיקר איך להרוויח יותר כסף ולא לעשות הובלות מהבוקר עד הערב בטנדר שלו ובקושי לגמור את החודש. שיפתח עסק, שלא יעבוד כמו חמור בשביל אנשים אחרים. בדיוק אותם דברים שאמא שלי אומרת לו, רק בצורה קצת אחרת. אמא מאוכזבת מאבא, אלגרה קצת יותר מעודדת ויותר בעדו. בכל זאת, הוא האח שלה. היחיד שאיתו היא מדברת, כי עם כל האחים האחרים היא ברוגז בגלל שהם לא רצו שתתחתן עם טוביה הפולני. דודה אלגרה גם תמיד נותנת לאבא כמה מאות לירות. לפעמים אפילו אלף, כי מה זה אלף לירות בשבילה ובשביל דוד טוביה? הם ממש מליינים. אבא עושה את עצמו מתנגד, אומר שמה פתאום והוא לא צריך ויש לנו מספיק, ברוך השם. הוא לא נוגע בשטרות, משאיר אותם איפה שאלגרה שמה אותם. עד שהם הולכים, ואז הוא מכניס את הכסף לארנק או למגירה. אחרי שאמא שואלת אם אחותו נתנה לו משהו. הפעם היא בטח נתנה לו אפילו יותר, כדי שישלם למורה פרטית שלילי צריכה במתמטיקה. בסוף, בגלל המלחמה וכל מה שקרה אצלנו, אני לא חושב שהיה ללילי אפילו שיעור אחד במתמטיקה או כל מקצוע אחר.

בינתיים הגיע גם אח של אמא, דוד סמי, והביא איתו אבטיח אדום ישר משטח הכינוס של הגדוד שלו מול טול כרם. עמליה, אחותי הקטנה, נתנה לדוד סמי חיבוק ורצה להביא לו ציור שהיא והילדים בגן שלה הכינו במיוחד בשבילו. ציור של צנחן גיבור, עם מצנח ומטוס שעוד צנחנים קופצים ממנו. כולם אמרו, "איזה יופי", וסמי קיפל את הציור ושם אותו באחד הכיסים של המכנסיים שלו. למכנסיים של חיילים קרביים יש הרבה כיסים, כדי שיוכלו לשים שם כל מיני דברים שהם אולי יצטרכו במלחמה. דוד סמי הוא קצין, סרן, בצנחנים. הילדים מהשכונה, ובעיקר אבי פנסקי שמחשיב את עצמו למבין בצבא, אומרים שסמי הוא סתם ג'ובניק, קצין בשלישות. אבל הם רק מקנאים. אם דוד סמי הוא ג'ובניק אז איך זה שיש לו נעליים אדומות, כנפי צניחה ודרגות מברזל? זה שהוא יוצא לחופשה בלי עוזי או רובה אף־אן, לא אומר כלום. יש יחידות סודיות, יחידות קומנדו למשל, שבכלל אסור לדעת איזה נשק יש להן.

"נו, מה קורה בשטח, אופיסֵר?" שאל דוד טוביה את דוד סמי וטפח לו על השכם, כאילו הוא, טוביה, הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד."מתכוננים," ענה דוד סמי, "אתה יודע איך זה." "מאיפה שאני אדע, בחורצ'יק? מה, אני בחזית? באבק? בטנקים? אני רק שומע מה שאומרים לי." "ומה אומרים?" שאלה מיד אמא. "שלא יהיה כלום," ענה טוביה, "הערברס, מי כמוכם מכיר אותם, הם טובים רק בדיבורים. פלאברות. הם לא יעיזו לעשות כלום." דוד סמי התרגז ואמר, "מה אתה מתכוון, 'מי כמוכם מכיר אותם?'" אפילו שלכולם היה ברור למה דוד טוביה מתכוון, וזאת לא היתה פעם ראשונה שהוא מעיר הערות כאלה, כאילו במקרה.

"באמת טוביה, מה זה צריך להיות?" אמרה דודה אלגרה שלא רצתה לקלקל הכול רגע לפני שהם משאירים אצלנו את לילי שלהם. טוביה עשה תנועה של מישהו מופתע ואמר, "מה כבר אמרתי? שאתם מכירים אותם, זה הכול. מכירים את הערבים יותר מאיתנו, שבאנו מאירופה."

אבא שלי ניסה להעביר נושא, שזה משהו שהוא תמיד מנסה לעשות כשמתחילים ויכוחים, ואמר שהכי חשוב עכשיו זה שנהיה מאוחדים ותהיה לנו הנהגה חזקה, מישהו שאפשר לסמוך עליו. "מסכים איתך במאה אחוז, מר אלפסי," אמר דוד טוביה, עוד לפני שהספיק לשמוע שאבא מציע את המועמד הקבוע שלו: מנחם בגין. אבא שלי מאוד אוהב את מנחם בגין. עוד מהימים של המחתרות וקום המדינה. אצלנו בבית כולם חֵרוּת. ולא רק בבית. גם ברחוב, ובשכונה, ובמשפחה, כולם בעד בגין. חוץ מדוד טוביה, שמיד פסל את הרעיון.

"מר אלפסי, עם כל הכבוד למנחם בגין, ויש לי כבוד, כמו שאתה יודע, הוא עוד לא קנדידאט לנהל מדינה. לנהל מדינה זה קצת יותר מלהדביק כרוזים ולתלות כמה סרג'נטים. עם כל הכבוד." התפרצתי לשיחה וסיפרתי על כל מה שהאצ"ל עשו לפני קום המדינה, ועל זה שאפילו האנגלים אומרים שרק בגללם הם החליטו לא להישאר פה יותר. ועובדה שאת מי שהאנגלים הוציאו להורג בכלא עכו, זה בעיקר את לוחמי הארגון הצבאי לאומי. דב גרונר, יעקב וייס, אבשלום חביב, אליעזר קשאני. והיו גם כאלה שהצליחו להתאבד לפני שהעלו אותם לגרדום, כדי שהאנגלים ידעו שהם לא מפחדים אפילו מהמוות. אבא היה ממש גאה בי, ודוד טוביה אמר, "יודע היסטוריה, הילד, אה?"

אחרי זה כולם שתו קפה קר ואכלו מעוגת השוקולד שתי שכבות שאמא אפתה במיוחד כדי לעשות רושם טוב על האורחים מתל אביב. אמא שלי צריכה תירוץ הכי קטן, וכבר היא מתחילה לאפות כל מיני עוגות לפי מתכונים שהיא גוזרת מז'ורנלים צרפתיים במספרה של ויוויאן. עוגות גבינה, עוגות שוקולד, עוגות קרם, עוגות עם שוקולד למטה וקוקוס מעל, עוגות שקוראים להן טארט עם תפוחים ירוקים או שזיפים אדומים, עוגות עם פירורים של ביסקוויטים ועוגות בטעם לימון. אף פעם היא לא אופה רק עוגה אחת. תמיד שתיים או שלוש עוגות, שאין מי שיגמור אותן, ואז היא כועסת שהכול הולך לפח. אמא חשבה שלפחות הפעם יהיה מי שיאכל מכל העוגות, אבל דודה אלגרה אמרה שמתחיל להיות מאוחר והם עוד לא התחילו אפילו לארוז.

דוד טוביה קם מהכיסא הכי נוח שהכינו עבורו במרפסת, והסתובב כדי להיפרד מלילי, ואולי גם להגיד לה שתשמור על עצמה וכל מה שאומרים לפני שנפרדים. אבל אז דודה אלגרה שמה לב בפעם הראשונה לחולצת גופייה של לילי, זאת עם הפופיק בחוץ, ואמרה לה, "מה זה צריך להיות? לכי תלבשי מיד משהו אחר." "לא רוצה," ענתה לילי, בלי בכלל להתייחס לאמא שלה. "לילי!" אמרה דודה אלגרה בקול שהפחיד אפילו אותי, אבל לא את לילי. "מה את רוצה? לא מחליפה, מה תעשי לי?"

דודה אלגרה הרימה את היד ועוד רגע היתה מחטיפה ללילי סטירה כהוגן. לילי לא זזה מהמקום, ולמזלה גם אבא שלי וגם דוד טוביה התערבו ועצרו את אלגרה לפני הסטירה. לילי המשיכה לחייך כל הזמן, אבל ראו שעוד רגע יורדת לה דמעה מהעין. אולי כדי שהיא לא תרד, לילי עשתה קול כזה של גיחוך מול אמא שלה. "זנזונת," אמרה דודה אלגרה כאילו לעצמה, אבל כולנו שמענו את זה טוב־טוב. ואז ירדה ללילי הדמעה שכל הזמן היא ניסתה לעצור. דוד טוביה חיבק את לילי ואמר לה שאמא שלה לא התכוונה לשום דבר, ופשוט כולם במתח בגלל המלחמה, שבכלל לא תהיה.

אחרי שההורים של לילי נסעו, וכולם נרגעו קצת, דוד סמי הציע שניקח את האורחת מתל אביב לאכול סטייק בדוכן של הרומני. דוד סמי תמיד יש לו רעיונות מוצלחים, ועוד לפני שאמא שלי אמרה בשביל מה לאכול בחוץ, הרי יש הכול בבית, כמו שהיא תמיד אומרת, לילי כבר קפצה וקראה בשמחה: "הרומני! הרומני!" כאילו שהיא בכלל יודעת מי זה הרומני ואיפה הדוכן סטייקים שלו.

אמא שלי נשארה בבית, ואנחנו — לילי, אחותי עמליה, דוד סמי ואני — נכנסנו עם אבא לטנדר דאבל קבינה שלו, ונסענו לדוכן של הרומני. בדרך הסברתי ללילי שהרומני הוא בעל אטליז ליד השוק. בגלל ששיעמם לו רק לחתוך בשר ולדפוק פרוסות שניצל כל היום, הוא פתח מקום ליד הצומת, בכניסה לעיר, עם חבית וגחלים, ובלילה הוא עושה שם על האש, וזה ממש טעים. דוד סמי הסתובב אלינו מהמושב הקדמי ואמר ללילי שאפילו בתל אביב אין כאלו סטייקים. לילי חייכה אל דוד סמי, והוא חייך אליה בחזרה. ראו שהוא מסתכל הרבה זמן על הגופייה שלה ועל השערות הבהירות שירדו בקו ישר מהפופיק בדרך למכנסיים. ללילי לא היה אכפת שדוד סמי מסתכל. אפילו שהוא כבר בן עשרים ושמונה וכבר מזמן היה צריך להתחתן ולעשות ילדים.

דוד סמי גר בדירה של סבא ויקטור וסבתא ג'וליה, ההורים שלו ושל אמא שלי. הם גרים בקצה השני של העיר, ליד שיכון ותיקים. לסמי יש שם חדר עם כניסה משלו ואפילו שירותים משלו. נוח לו שם. "יותר מדי נוח," אומרת אמא שלי, כשהיא מתחילה לעשות חשבונות על כל מיני דברים במשפחה. לילי בכלל לא קשורה לחלק הזה של המשפחה. לא קשורה לטריפוליטאים. היא רק חצי מהצד של אבא, האלג'יראים. וגם זה לא ממש מורגש עליה. לילי היא תל אביבית. כשהגענו לרומני, היה שם תור קטן של מכוניות שעמדו בצד, ולכולן היו פנסים צבועים בשחור ורק פס קטן של אור מקדימה. אלה היו ההוראות של הג"א.

האפָלה כדי שהמטוסים עם הפצצות לא יֵדעו איפה אנחנו כשהם יהיו מעלינו בלילה. אבל לרומני לא היה אכפת מהג"א ומההוראות שלהם. אצלו לא היתה שום האפלה. הגרלנדה מעל חבית הסטייקים האירה כאילו הגעת למסיבה. דוד סמי הזמין ארבע מנות בפיתה עם חמוצים ושתייה, ועוד חצי מנה לאחותי שאף פעם לא מצליחה לגמור מנה שלמה. לילי אמרה שהיא מעדיפה סטייק לבן, וסמי הלך להחליף את ההזמנה, רק שלילי תהיה מרוצה. "ושלא יהיה עשוי מדי," היא אמרה, "אני אוהבת שזה נוטף ככה, עם קצת דם." סמי הסביר לרומני מה לילי בדיוק רוצה, והרומני סובב את הראש כדי לראות על מי הוא מדבר. הוא עשה עם הראש תנועה של התפעלות. לא בכל יום רואים אצלו מישהי כמו לילי, עם גופייה כזאת וחזייה בצבע אדום מתחת.

עד שהבשר יהיה מוכן, דוד סמי לקח את אבא לסיבוב, ועוד פעם הראה לו מה אפשר לעשות במקום הזה, "אם יש לך שכל בראש וקצת קשרים במקומות הנכונים." פה הוא ישים אוטובוס ישן ויסדר בפנים מקומות ישיבה, ופה הוא יסדר משטח עם ספסלים ושולחנות עץ יפים, עם גגון מלמעלה. "שאפשר יהיה לשבת ולאכול גם בחורף," הסביר סמי לאבא שנגרר אחריו, "ויהיה גם סיר עם מרק למי שירצה משהו לפני הסטייק. וקינוחים," הוסיף סמי משהו חדש, משהו שלא שמעתי בפעמים הקודמות כשניסה לשכנע את אבא לקנות את המקום ולעשות ממנו סטייקייה, "אתה חייב קינוחים במקום כזה."

"תן לי לחשוב על זה," אמר אבא, כרגיל. "עד שתגמור לחשוב, מוריס, יבוא מישהו אחר, והרומני ילך איתו."

הסטייקים היו מעולים, וזה של לילי נטף דם וטיפטף מהצדדים של הפיתה. היא התכופפה והחזיקה את הפיתה עם הידיים קדימה. אבל בכל זאת טיפטף עליה קצת, ממש קצת. "אוי, טיפטף עלי," היא אמרה ושאלה, "אולי יש למישהו מטפחת?" מטפחת לא היתה לאף אחד, אבל דוד סמי מיהר והביא מגבת קטנה מהדוכן וניגב ללילי את מה שטיפטף עליה. "תודה לך," היא אמרה לו ושוב חייכה אליו כמו קודם בטנדר. גם דוד סמי חייך. ואז אבא שלי אמר, "טוב, בואו נחזור הביתה. שאמא לא תדאג."

כשחזרנו, אמא ישבה ליד הרדיו ושמעה כמו בכל ערב באותה שעה את האלוף במילואים חיים הרצוג מסביר מה יהיה ואיך יהיה. אם לא הרצוג, אמא שלי לא

 היתה מחזיקה מעמד בכל הימים האלה של ההמתנה למלחמה. הוא והדיבורים שלו היו הדברים היחידים שהצליחו להרגיע אותה קצת. באותו ערב הרצוג דיבר על "הבעיה האווירית שלנו". "בעיה אשר בצדק מעסיקה כל אחד מאיתנו," אמר האלוף, ואמא הינהנה בראש כאילו הוא מדבר עליה. הרצוג התחיל לספר על הבליץ בלונדון ועל אלפי מטוסים בריטיים ואמריקאיים שהפציצו את הערים הגדולות בגרמניה. "ערים שלמות נהרסו, עשרות אלפי ילדים פונו מהבתים שלהם, תחנות הרכבת התחתית הפכו למקלטי ענק," סיפר הרצוג.

החלק הזה בשיחה לא עשה לאמא שלי טוב. אבל מיד האלוף במילואים הבטיח שפה לא יהיה בליץ, כי לנו יש מערכות מכ"ם ויש לנו טילי הוק ויש לנו מטוסי מיראז'. "מכ"ם, הוק, מיראז'," מנתה אמא עם אצבעות כף ידה את אמצעי ההגנה שלנו. שיננה, כמו בקריאה של הגדת פסח, "מכ"ם, הוק, מיראז'." ליתר ביטחון היא גם הודיעה לאבא שמחר, ראס בן ענא, מפנים את המקלט.

ציחצחנו שיניים והלכנו לישון. כשהייתי כבר עם פיג'מה על המיטה המתקפלת, לילי עברה בדרך למיטה שהיתה שלי ואמרה שאסובב לרגע את הראש, כי היא רגילה להיכנס למיטה ערומה לגמרי. וזה באמת מה שהיא עשתה.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן 

"בת דודתי לילי", איל חלפון, אחוזת בית, 256 עמודים.