ביקורת סרט - "הפיתוי": שני סרטים, רק אחד מומלץ לצפייה
כששני במאים מעבדים לקולנוע את אותו הספר - ההשוואה בלתי נמנעת. במקרה של "הפיתוי", סרטה החדש של סופיה קופולה העוסק בחייל פצוע הנתון לחסדי נשות האויב, מדובר באחד הפחות טובים שיצרה הבמאית, בעיקר כשהוא עומד מול הגרסה של הבמאי דון סיגל בכיכובו של קלינט איסטווד. בו, אגב, מומלץ לצפות
שני סרטים מנסים לעבד אותו ספר. הניסיון המוקדם, יש שיאמרו מיושן, משקף מנטליות גברית ניאנדרטלית עם אלמנטים שניתן להגדירם כמיזוגניים. מאחורי העיבוד השני ניצבת אחת הבמאיות המעוטרות של הקולנוע האמריקאי העכשווי - סופיה קופולה, מי שזכתה לאוסקר על התסריט של "אבודים בטוקיו" (2003) ובפרס אריה הזהב של פסטיבל ונציה על "אי שם" (2010). במאית הידועה באופי המעודן והמעוצב בטוב טעם של סרטיה, וסרטה הנוכחי אף זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון. מי משני העיבודים יהיה קולנוע מוצלח ומשמעותי יותר?
המקור הספרותי הוא "The Beguiled" מ-1966 (יש לתרגם כ"מולך שולל" אך תורגם בפועל כ"הפיתוי") של תומס פ. קולינן, שעלילתו מתרחשת במדינת הקונפדרציה וירג'יניה ב-1864 – בשלהי מלחמת האזרחים האמריקאית. מעשייה "גותית דרומית" (Southern Gothic) עם אותו אלמנט קודח, דקדנטי ופרוורטי, המאפיין לא מעט יצירות בסגנון זה. הגיבור הוא חייל פצוע של הצפון שמוצא מסתור בבית ספר לבנות בניהולה של מרתה פורנסוורת. הבית והגן הגדול המקיף אותו נטושים כמעט לחלוטין, וחרף ההדר של המקום סימני הבלאי מורגשים. לצד המנהלת נותרות קומץ תלמידות בטווח גילאי ההתבגרות ומורה צעירה. החייל הפצוע הופך נתון לחסדן של הנערות והנשים של האויב.
העיבוד הראשון נעשה ב-1971 על ידי הבמאי דון סיגל יחד עם כוכב הקולנוע קלינט איסטווד (סרטם המשותף הבא יהיה הקלאסיקה "הארי המזוהם"). במאי ושחקן המזוהים עם גבריות מחוספסת וברוטאלית, בסרט שבמרכזו תשוקה נשית. התוצאה היא משהו שנראה כמו שילוב הזוי של סרט הנזירות הקלאסי של מייקל פאוול "הנרקיס השחור" (1947) אם היה מבוים על ידי פרא האדם המצ'ואיסטי סם פקינפה ("חבורת הפראים").
סיגל הכריז כי נקודת המוצא שלו נובעת מההבנה שהסרט עוסק בדחף הכמוס של נשים לסרס גברים (השם המקורי של הספר "שטן עם פנים מאופרות" רומז כי את ההבנה הזו סיגל לא בדה מהרהורי ליבו). בהתאם לכך הוא משתמש בכריזמה של איסטווד כדי לעצב גבר כריזמטי אך נכלולי, ומקדיש לא מעט תשומת לב לסדיקת המעטה הטהור והמתחסד שמתחתיו בוערת התשוקה הנשית. זהו סרט שכבר ברגע עשייתו היווה פרובוקציה כנגד השינויים התרבותיים במעמד האישה. אבל, גם אם העמדה שלו לא תהיה לטעמם של צופים רבים, זהו סרט שיודע מה הוא רוצה לומר, ונחוש לומר זאת באופן אפקטיבי. מה שאי אפשר לומר על סרטה של קופולה.
ביקורות קולנוע נוספות:
שינוי הגישה ניכר בפתיחה של שני הסרטים. בעוד סרטו של סיגל מתחיל עם מקבץ תמונות ישנות של גברים בשדות הקטל של מלחמת האזרחים, הסרט של קופולה נע לעבר הפאזה האהובה על הבמאית של עולם שיש בו נופך של אגדה נשית. מפגש מתרחש ביער בין הרב"ט הפצוע ג'ון מק'ברני (קולין פארל) וילדה בשם אמי (אונה לורנס) שעזבה את מתחם בית הספר כדי לקטוף פטריות ביער. בגרסה של סיגל הילדה מנשקת מיוזמתה את החייל הפצוע ומכניסה, בדרך שתהיה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת בקולנוע המסחרי העכשווי, את ממד התשוקה הנשית. בזו של קופולה היער הוא כה עבות עד שקרני השמש בקושי מפלחות את צמרות העצים. זו ילדה הפוגשת את הזאב בצורת אדם האורב לה, ולכן היא גם אומרת לו את מה שהיא יודעת על חיילי האויב: "הם אונסים כל אישה דרומית שנקרית בדרכם".
לעבודתו של הצלם הצרפתי פיליפי לה סואר (מי שהיה מועמד לאוסקר על עבודת הצילום המרשימה בסרטו של וונג קאר וואי "The Grandmaster") יש חלק מהותי בעיצוב הטון ה"אגדתי" של הסרט. לאורכו נעשה שימוש אך ורק במקורות תאורה טבעיים או לא מכאניים (תאורת נרות), ולכן חלק גדול מהסרט יציג פריימים מעצבים בקפידה וחשוכים להפליא. לרגע חשבתי שקופולה חפרה מהקבר את גורדון ויליס, הצלם המנוח שכונה "נסיך האופל" ושעבד עם אביה פרנסיס פורד קופולה על סרטי "הסנדק".
כנגד עבודת הצילום כשלעצמה לא ניתן לבוא בטענות, אך זו לעולם אינה עומדת בפני עצמה אלא בשירות התפיסה הכוללת של הסרט. הליקויים ניכרים במשחק הלא מצטיין של אף אחת מהשחקניות, ובקצב התפתחות האירועים שנע לאיטו עד שבשלב מסוים נע יותר מדי מהר ומביא לסיומו של הסרט הדי קצר (94 דקות).
מק'ברני סובל מפציעת רגל, ובעזרתה של אמי הוא מצליח להגיע ולהתמוטט בפתח האחוזה. הוא נאסף על ידי המנהלת (ניקול קידמן), וזו, במקום להסגיר אותו לידי חיילי הקונפדרציה, מחליטה לאפשר לו להחלים תחת השגחת הבנות. אצל קופולה המניע הנראה להחלטה זו הוא "חסד נוצרי", אצל סיגל היו רמיזות לכך שהצורך הנשי בנוכחות הגברית אינו מושתת רק על טוהר המידות.
התאוששותו ההדרגתית של מק'ברני וחוסר רצונו המובן להיות מוסגר לידי חיילי הדרום מניעים שרשרת של קשרים שאותם הוא מפתח עם הנשים הבוגרות יותר החיות במוסד. הראשונה היא המנהלת. סיגל השתעשע לא מעט ברמיזה על תשוקת גילוי עריות שהייתה בעבר בין המנהלת ואחיה, קופולה, כמובן, מוותרת על זה. השנייה היא המורה אדווינה מורו (קירסטן דאנסט שלא מתאימה לתפקיד הרווקה המזדקנת והתמימה), והשלישית היא נערה בוגרת ויפה בשם אליסייה (אל פנינג) שמבהירה כי יש לה עניין מיני בחייל הפצוע.
הניסיון לתמרן בין שלוש הנשים, בתוך הטריטוריה הלא גדולה, הוא אתגר לא פשוט שקל לצפות את אחריתו. וכשהדברים יתגלו, הממד הקודר ה"גותי" יהפוך למרכזי. אך דווקא ברגע בו צריך להביא את מה שנבנה לשיא קודח - קופולה מהססת. העלילה הבסיסית של הספר מכילה בתוכה ממד של פחד מנשים, אך זה לא הסרט שקופולה רוצה לעשות. אולי בגלל זה, במקום לנוע לעבר השיא יש בחלק זה משהו חסוד וזהיר (גם אם מתרחשים דברים לא קלים), ובה בעת גם נחפז מדי – כאילו הבמאית העדיפה לדלג במהירות על החלק של הסרט בו נוצר חוסר התאמה בין העמדות שלה כאישה יוצרת, והמקום אליו מוביל הסיפור.
"הפיתוי" הוא אחד מסרטיה הפחות טובים של קופולה, אם לא החלש שבהם. בגרסה של סיגל, לעומת זאת, מומלץ לצפות.
