אחרי 32 שנה: תשלם לגרוש שלה על הדירה

אחרי הגירושים ב-1985 קיבלה האישה את הדירה, והתחייבה לשלם לבעל רק אם תינשא בשנית. ביהמ"ש החליט שחייה עם בן זוג מקבילים לנישואים

עו"ד דורית מגןפורסם: 08.09.17 , 06:46

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה של גבר לחייב את גרושתו זה 32 שנה לשלם לו כ-541 אלף שקל על הדירה שהעביר לה אחרי הפרידה, בהתאם להסכם הגירושים ביניהם. האישה התנגדה בטענה שהתחייבה לשלם על הדירה רק אם תינשא בשנית, אולם השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר התרשמה שחייה המשותפים עם בן זוגה הנוכחי מקבילים לנישואים.

בני הזוג נישאו בארץ ב-1968, רכשו דירה בראשל"צ ועברו להתגורר בקרב הקהילה היהודית האורתודוכסית בארצות הברית. הם התגרשו לאחר 17 שנים והסדירו את ענייניהם בהסכם גירושים שקיבל תוקף בבית המשפט האמריקאי. במסגרת ההסכם – שנכתב באנגלית – נקבע שהבעל יעביר את זכויותיו בדירה לאישה ויקבל עבורן תמורה רק אם יתקיים אחד מהמקרים הבאים: מכירת הדירה, האישה תינשא בשנית (“Re-marries”) או אם חלילה תלך לעולמה.

תביעה

בעל הוריש את רכושו לאחותו – ואלמנתו תבעה

עו"ד שירה איזנשטטר

לפני מותו, בשלב מתקדם בהליך הגירושים, החליט הבעל שהוא לא מעוניין להשאיר דבר לאשתו. בבית הדין נקבע שהיא בכל זאת תקבל את סכום כתובה

בעל הוריש את רכושו לאחותו – ואלמנתו תבעה

כדי להבטיח שהאישה תעמוד בהתחייבותה, שווי הזכויות שקיבלה מהגרוש מושכנו בחברת "משהב" ונרשמו אצל רשם המשכונות.

8 שנים לאחר מכן חזרה האישה לישראל והכירה בן זוג חדש שעבר להתגורר עמה בדירה. בפברואר 2016, לאחר 23 שנים עם בן הזוג, תבע הגרוש את מימוש המשכון כך שיקבל את הכספים המגיעים לו עבור זכויותיו בדירה. לטענתו, המונח “Re-marries” שבהסכם כולל בתוכו גם מצב שבו היא תתגורר עם בן זוג אחר.

מנגד התעקשה האישה שכוונתם במונח האמור התייחסה רק למצב של נישואים, והיא מעולם לא התחתנה שוב. כך או אחרת, הוסיפה, עילת התביעה לפי ההסכם התיישנה מאחר שכבר ב-1997 הוא ידע שהיא מתגוררת עם בן זוגה ולא פעל למימוש המשכון במשך 19 שנה.

היו דתיים

אבל השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר דחתה את טענת ההתיישנות והתמקדה בניתוח הסכם הגירושים. היא התרשמה שכוונת הצדדים הייתה להעניק לאישה גב כלכלי כל עוד היא חיה בגפה, כאשר לנוכח אורח החיים הדתי שניהלו באותו עת הם כלל לא לקחו בחשבון שתחיה עם בן זוג אחר ללא נישואים, ולכן הדבר לא צוין במפורש.

נקבע שהוכח כי בעת עריכת ההסכם החזיקה האישה בדעה שזוגיות ללא נישואים היא עלבון מאחר שהייתה דתיה, אך מאז הגירושים דעתה בנושא השתנתה, כפי שהאישה עצמה העידה.

בהקשר זה קבעה השופטת שיחסי האישה עם בן זוגה הנוכחי דומים במהותם לנישואים, ולשיטתה אילו האישה והגרוש לא היו דתיים בזמן הפרידה הגיוני שמצב כזה היה נכלל בהסכם.

בהתאם לכך היא קבעה כי אף שלשון ההסכם לא מציינת זאת במפורש, התנאי לתשלום עבור הזכויות בדירה המשותפת התקיים. האישה חויבה לשלם לגרוש את שווי הזכויות שקיבלה ממנו, כ-541 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 8,000 שקל.