ביקורת סרט - "כולם חוזרים הביתה": לא קומדיה ולא רומנטית
לאחר שנישואיה מתפרקים, אליס (ריס ווית'רספון) חוזרת לבית ילדותה עם שתי בנותיה. כצפוי מקומדיה רומנטית היא מתאהבת ומסתבכת - רק שההומור לא עובד והרומן תופס מקום זניח. מה שכן מקבל משקל יתר זה עיצוב הבית המוקפד. מעניין זה לא
מעשה אימהות סימן לבנות. זהו הרושם שמעורר סרטה הראשון של היילי מאיירס-שייר, הבת של התסריטאית ובמאית הקומדיות הרומנטיות ננסי מאיירס ("באהבה אין חוקים", "זה מסובך"). הרקורד של האם כולל שישה סרטים שהיו כולם הצלחות כלכליות - חלקן אף משמעותיות. רקורד שמעט במאים יכולים להתגאות בו. אז כן - יש צל, במיוחד כשהסרט נעשה בקרבת האמא והיא משמשת כמפיקה. אפשר לשמוח בשמחתה של מאיירס-שייר שזכתה להיוולד למשפחה הנכונה (גם אביה צ'ארלס שייר הוא תסריטאי-במאי-מפיק) ולכן הגיעה, כנראה קצת מהר מדי, לכס הבמאית. "כולם חוזרים הביתה" ("Home Again") הוא סרט של במאית בת שלושים שנראה כמו גרסה פחות מוצלחת של העבודות של אמא שלה – שגם עליהן מותר לא להשתגע.
בלב העניין, כמו בסרטיה של האם, נמצא העיצוב. זה לא דבר חדש בקולנוע. כבר בסוף שנות העשרה של המאה הקודמת ססיל בי. דה מיל יצר מפגני ראווה מוקצנים של בתים ובעיקר חדרי אמבטיה שהפכו למקדשי שיש ובועות סבון. היה זה ניסיון מכוון ליצור את "הפנטזיה של החדרנית אודות עושר", והצלחת הסרטים הפכה אותם לסוג של פרסומת ומקור השראה לצריכה ראוותנית.
הבנות למשפחת מאיירס מעדיפות לעצב את הסרטים שלהן עבור נשים אמידות בגיל העמידה. אז יש דמויות, התאהבויות, משברים כאלו ואחרים, אבל כל אלו זניחים לעומת הבתים המרווחים המעוצבים בקפידה: טוב הטעם של הווילונות, המצעים, הספות והאגרטלים, ובעיקר הנוכחות של מטבחים מושלמים המספקים יותר מרחב מחייה מדירה עירונית ממוצעת - כזו שבה קשה לקחת איזשהו משבר ברצינות יתרה, בעיקר כשהקהל פחות שקוע בעלילה ויותר במחשבה על חנויות שבהן ניתן למצוא פרטי ריהוט דומים.
כאן הבית הוא ביתו המפואר של במאי הקולנוע המנוח ג'ון קיני שהיה יוצר נערץ בתקופתו, אך גם גבר שחיבתו לנשים פירקה את נישואיו לליליאן סטיוארט (קנדיס ברגן). גיבורת הסרט, אליס קיני (ריס וית'רספון) היא בתו של הבמאי. היא נפרדה לא מזמן מבעלה אוסטן (מייקל שין), עזבה את ניו יורק עם שתי הבנות – הבת בתחילת היסודי רוזי (עדן גרייס רדפילד) והבת בתחילת חטיבת הביניים איזי (לולה פלאנרי). הן חזרו ללוס אנג'לס, לבית המעוצב לכדי שלמות נינוחה של האב. בסביבה זו אליס מנסה לבנות מחדש את חייה.
ביקורות קולנוע נוספות:
לא נראה שגיבורת הסרט סובלת ממחסור כלכלי, אך היא מנסה להתחיל, בסוג של אירוניה עלילתית, קריירה של מעצבת פנים. במקביל היא מנסה לענות על הצרכים של הבנות, בעיקר איזי שמתחילה לפתח סימפטומים מדומים של דיכאון בהשראת צפיית יתר בפרסומות לתרופות אנטי-דיכאוניות. והנה הגיע יום ההולדת ה-40, והגיבורה מנסה להסתיר מבנותיה, מאחורי הדלת של חדר האמבטיה המעוצב, את דמעות התסכול.
כשהיא יוצאת לחגוג עם חברותיה היא נתקלת בהארי (פיקו אלכסנדר), גבר צעיר ויפה תואר שמפלרטט איתה בנחישות. תוך מן קצר הארי, אחיו טדי (נאט וולף), והחבר הטוב שלהם ג'ורג (ג'ון רודניצקי) מקפיצים משקאות יחד עם אליס וחברותיה. וכשהמפגש החברתי המלבב עובר לבית של אליס, היא והארי מגיעים לחדר השינה. אין סקס בלילה הראשון בגלל שהארי קורס מכמות האלכוהול בגופו, אך ברור כי יש כימייה בין השניים.
שלושת הבנים הם קולנוענים צעירים שהגיעו כדי לכבוש את הוליווד אחרי ההצלחה שלה זכה סרט קצר שלהם בפסטיבל קולנוע כלשהו. הארי הוא הבמאי והוא גם הדומיננטי בחבורה (להלן - "מומו") ג'ורג הוא התסריטאי "הרגיש" ("בנצי"), וטדי הוא השחקן – אבל למעשה הוא דמות מאוד לא מגובשת המשנה את התנהגותה בהתאם לצרכים המשתנים של העלילה. יחד הם אחראים לקו עלילתי מרכזי למדי שניתן להגדירו ככזה המתאים לסדרת הטלוויזיה "הפמליה", לו הייתה משודרת בשעות אחר הצהריים בערוץ דיסני.
כשהסבתא ליליאן מחזירה בבוקר את הבנות לבית של הבת היא פוגשת את שלושת הגברים הצעירים. בגלל שהם כל כך חמודים ומלאי הערצה לבעלה לשעבר ולאופן בו היא שיחקה בסרטיו – גם היא נשבית בקסמם. היא משדלת את אליס לאפשר לשלושת הצעירים לגור ביחידת המגורים הנספחת לבית המרכזי.
מנקודה זו העלילה מתגלגלת למחוזות צפויים למדי. אליס מנסה למצוא את דרכה כמעצבת מול לקוחה מהגיהינום (לייק בל), ובמקביל זוכה לריענון בין הסדינים הנפלאים למגע בבית של אביה המנוח עם גבר צעיר שרוצה להיות במאי (מי אמר תסביך אלקטרה ולא קיבל?). כמובן שיגיע רגע שבו יעלו שאלות לגבי קשר זה. במקביל עלילותיהם של שלושת הצעירים המחפשים את דרכם, והאופן בו אנשי התעשייה נוטים להבטיח הבטחות ובו בעת להרחיק את נמעניהם ממימוש החלומות המקוריים.
זו לא ממש קומדיה רומנטית, כי האספקט הרומנטי הוא רק חלק מהסרט שבמרכזו עומד התהליך שעוברת הגיבורה, ולצדו עלילת ניסיונם של שלושת הצעירים להצליח. וזו גם לא ממש קומדיה, או לפחות לא אחת מצחיקה במיוחד. הסרט חותר בעיקר לתחושת נינוחות נעימה. קהל סלחני יותר ימצא את עצמו צוחק פה ושם, אבל זהו סרט שחשוב לו יותר להתעטף במגע של מצעים משובחים מאשר לספק הומור מטלטל.
"כולם חוזרים הביתה" הוא פחות סרט ויותר פיילוט לסיטקום טלוויזיוני בנוסח הישן. תשתית של דמויות על בסיס של סיטואציה נתונה – פרודה טריה, הבעל,
האימא, שתי הבנות ושלושה גברים צעירים - שממנה ניתן לשרשר עוד ועוד פרקים. הבעיה שבאיכויות הנתונות סיטקום כזה ראוי, אם בכלל, לצפייה חצי ערנית ורבע מתעניינת בבית. לשבת מול מסך קולנוע התובע את מלוא תשומת הלב? קצת גדול על הסרט הזה.
