דרושים: שרים ממלכתיים עם ניסיון פוליטי

יו"ר מפלגת העבודה הנכנס, אבי גבאי, מביא קול אמיתי ורענן לציבוריות הישראלית וקורא לניהול פוליטיקה אחרת. הרעיון הזה מתורגם בין השאר לכוונה למנות שרים מקצועיים לפחות לחמישה משרדים: ביטחון, אוצר, חינוך, בריאות ושיכון. גבאי מאבחן נכון את בעיית המשילות במשרדי הממשלה והדימוי המושחת של הפוליטיקה בעיני הציבור, אך נראה שהפתרון שהוא מציג לא יעמוד בציפיות.

מה הכוונה בשר מקצועי? האם דרושה הכשרה ניהולית או אקדמית? אחת הדוגמאות של גבאי כמודל לחיקוי היא שרת הספורט החדשה של צרפת, שהיא זוכת שתי מדליות זהב אולימפיות בסיף.

האם זהו המתכון להצלחה? השיטה בישראל מתבססת על הבחנה ברורה בין הדרג המקצועי במשרד - על אף שלאחרונה מנסים לחבל בו באמצעות יוזמות להגדלת המינויים הפוליטיים, לבין הדרג הפוליטי שאמור לקבוע סדרי עדיפויות ולקבל והכרעות מדיניות. שר אינו אמור להיות ואינו מתיימר להיות האדם המומחה ביותר בתחום שעליו הוא ממונה, אלא האדם אשר מצליח לרקוח יחד למדיניות את האינטרס הציבורי, המשאבים המחולקים בזירה הפוליטית, והידע המקצועי של אנשי משרדו. שר טוב יהיה קשוב לדעות של יועצים ומומחים אך לא יכריע רק לאורן, אלא יכניס למשוואת שיקול הדעת שלו את האינטרס הציבורי ואת המטען הערכי שלו.

ניסיון פוליטי אינו דבר שלילי. בשיטת הממשל הפרלמנטרית-קואליציונית שלנו, שר ללא ניסיון פוליטי, שיפעל כביכול באופן "מקצועי" ואובייקטיבי, יתקשה בראש ובראשונה לגייס לגיטימציה ותמיכה פוליטית למדיניות שאותה הוא מבקש לקדם, מה שיהפוך את מימושה לבלתי אפשרי. דווקא שר "מקצועי" לא יהיה חייב בדיווחיות לציבור אלא יהיה תלוי לשבט או לחסד בראש הממשלה או ראש המפלגה הקואליציונית שמינו אותו. גבאי הוכיח בפרישתו מהממשלה לפני כשנה בדיוק נקודה זו ואף הכריז לא פעם שהצטרף למפלגת העבודה משום שהוא מעוניין להיבחר בזכות עצמו.

בכדי להבין את חוסר התוחלת במהלך, ניתן להסתכל אל העבר הישראלי. לפי נתונים שאסף ד"ר עופר קניג, עד היום, כ-10% מהשרים בממשלות ישראל מונו מבלי שהיו חברי כנסת, אך מחציתם בלבד נותרו מחוץ למגרש הפוליטי ולא מונו בהמשך לחברי כנסת. ביניהם פרופ' יעקב נאמן ז"ל, פרופ' דניאל פרידמן ואבי גבאי עצמו (שיש לשער כן יהפוך לחבר כנסת אחרי הבחירות הבאות). אם נישא מבט מעבר לדפי הסטטיסטיקה, ניווכח כי שרים אלו התקשו לקדם רפורמות, ובעיקר לשרוד משברים, והקדנציות שלהם היו לרוב קצרות וחד פעמיות.

כאמור, את הכמיהה הציבורית לממשלת מומחים ניתן להבין, לאור חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים. לפי מדד הדמוקרטיה האחרון הישראלים סבורים שהפוליטיקאים אינם מבצעים את תפקידם ומייצגים בעיקר אינטרסים אישיים. אך לא זה הפתרון.

מה כן ניתן לעשות?

ראשית, יש להחזיר את הממלכתיות אל הפוליטיקה. למנות שרים שמרגע שיתמנו לתפקידם, יראו את האינטרס הציבורי הרחב לנגד עיניהם. מובן שלכל שר יש אג'נדה אחרת הנגזרת מהשקפת עולמו הפוליטית וממקורות כוחו האלקטורליים, אך האחריותיות של השר היא כלפי כלל האזרחים.

שנית, יש לערוך תיקונים בשיטת הממשל שלנו, ובהם חקיקת חוק "ראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה", שייצבו את המערכת הפוליטית וימנעו את המצב האבסורדי שבו שרים מתחלפים בישראל מבלי שהשלימו אפילו חצי קדנציה.

לשם המחשה, בשני העשורים האחרונים שר האוצר ושר הפנים התחלפו בכל שנה וחצי בממוצע. תקופה כה קצרה לא מאפשרת לאף שר מקצועי או פוליטי, לקדם מדיניות באופן רציני ומהווה גם מצע לתופעות פסולות החל מהצהרות מדיניות וצעדי מדיניות ללא תוחלת ועד למעשי שחיתות בניסיון לקצר תהליכי קבלת החלטות.

רפורמה בשיטת הממשל לצד מינוי שרים ממלכתיים ולא ממשלת מומחים הם המתכון האמיתי להיענות לרחשי הציבור, לשיפור תדמית הפוליטיקאים ולהצלחה של הממשלה ביישום מדיניותה.