מעשה בשלושה קאמבקים / "נקודות משחק"
סלואן סטיבנס התאוששה מפציעה וירידה למקום ה-957 בעולם לפני המסע שעשתה לגביע, רפאל נדאל החזיר אותנו כמעט עשור לאחור וחואן מרטין דל פוטרו נתן לקהל שלו לשיר – ולסחוף אותו משום מקום לחצי הגמר. הסיפורים הגדולים של אליפות ארה"ב 2017
אליפות ארצות הברית לא הייתה עוד אליפות. הטענה המרכזית כלפיה נגעה לאפרוריות שלה, שנבעה מהפרישות והפציעות הרבות. אבל כמו בכל טורניר גדול, היו בה גם סיפורים – ובעיקר היו בה קאמבקים (או המשכים של קאמבקים). רגע לפני שהעונה נכנסת אל הישורת האחרונה שלה, בחרנו את שלושת הבולטים ביותר.
הקאמבק של רפא
בשנה שעברה, בערך בזמן הזה, רפאל נדאל סגר שנתיים וחצי בלי הופעה אחת בחצי גמר גראנד סלאם. תחשבו על הנתון הזה: עשרה טורנירים רצופים (לא כולל הפרישות מווימבלדון ב-2016 ומארה"ב ב-2014) שאחד השחקנים הגדולים אי פעם נעדר משלבי ההכרעה, עוד לפני שהוא בן 31. ההפסד ללוקה פוי הצרפתי אשתקד היה לא רק כואב מאוד, אלא גם הפך את העונה הקודמת של נדאל לראשונה שבה לא הגיע אפילו פעם אחת לרבע גמר מייג'ור מאז 2004 (!).
באותה נקודת זמן נראה היה שהשחיקה הגופנית של נדאל גדולה מדי אפילו עבור לוחם-על כמוהו. האנרגיות העצומות שנדרש להשקיע לאורך כל כך הרבה שנים נתנו סימנים משמעותיים באחת מחיות המשחק הגדולות בכל הזמנים. תואר הגראנד סלאם האחרון שהניף עד השנה, ברולאן גארוס לפני שלוש שנים, היה ה-14 שלו בספירה. נובאק ג'וקוביץ' צמצם את הפער, ובשורה של הזדמנויות גם הוכיח עדיפות עליו. אי אפשר היה לשער שבתוך שנה בלבד מאותה נקודה נדאל יקפוץ מ-14 ל-16. זה היה נראה תלוש.
הניצחון החד צדדי אתמול במשחק מול קווין אנדרסון, שהזכיר מבחינת יחסי הכוחות את גמר ווימבלדון 2010 מול תומאש ברדיך, הפך את השנה המוזרה הזאת לראשונה מאז 2013 שבה נדאל מצליח לזכות בשני תארי גראנד סלאם. גם אז הם היו רולאן גארוס וארה"ב; גם אז ידע נדאל לקום מנפילה כואבת בווימבלדון שהגיעה בין לבין; גם אז נדאל נראה, שיחק וזז כמו השחקן הטוב בעולם גם מחוץ לטריטוריית החימר, בדיוק כמו היום.
אז נכון, אי אפשר להתעלם מכך שהדרך לגביע הזה הייתה סלולה וההגרלה הייתה נוחה, אבל נדאל הוא לא היחיד שנהנה מההטבה הזאת. בקונסטלציה כל כך ייחודית של פרישות אי אפשר לבוא אליו בטענות על כך שהוא פשוט ניצל את המצב המוזר שנוצר בצורה מרשימה ומלאה בהפגנות כוח, גם אם מדובר באחת האליפויות היותר מדכדכות בהן זכה וגם אם במהלכה הוא לא פגש אפילו שחקן טופ 25 אחד.
זה לא מפחית מההישג שלו, מהחזרה המהירה לפסגות בהן ביקר בעבר, מהגדולה שלו לקום מהקרשים. זה לא מה שימנע מאיתנו לשאול בסיום העונה המטורפת הזאת, שהתחלקה בינו לבין פדרר בגזרת הגראנד סלאמים (אירוע שקרה בפעם האחרונה ב-2010): אפשר לסגור על שידור חוזר ב-2018 כבר עכשיו?
הקאמבק של סלואן
בחודש ינואר האחרון, כשסרינה וויליאמס פגשה את אחותה ונוס לגמר כל-אמריקני באליפות אוסטרליה וזכתה - אולי - בגראנד סלאם האחרון בקריירה שלה, סלואן סטיבנס בדיוק התאוששה מפציעה. היא ישבה באימון על כיסא וחבטה כדורים שהמאמן שלה זרק לעברה. מי חשב אז על השתתפות בגראנד סלאם, מי חשב על זכייה בגראנד סלאם.
אחרי הניתוח שעברה עוד התנחמה בעצם היותה חלק מהטופ 50, אבל הצלילה בדירוג לא איחרה לבוא. רק בחודש יולי האחרון היא לקחה אותה עד למקום ה-957 בעולם. שלשום סטיבנס ומדיסון קיז ייצרו את הגמר הכל-אמריקני הכי מרענן שאפשר היה להרכיב, אפילו בסטנדרטים של סבב הנשים הבלתי ניתן לחיזוי, והראשון מאז 1990 שאינו מערב את האחיות וויליאמס. כמה סמלי שהוא נגמר בחיבוק.
הפרידה החמה של סטיבנס המנצחת מקיז המפסידה, במשחק שכמו הגמר הנשי בווימבלדון כלל בייגל במערכה השנייה ונעדר מתח כמעט לחלוטין, הציתה פלאשבק מיידי לגמר הגראנד סלאם האחרון מאז ונוס-סרינה באוסטרליה שהפגיש בין שתי שחקניות מאותה מדינה. כמה אירוני שגם זה קרה באליפות ארה"ב, רק לפני שנתיים, עם הדייט המפתיע בין רוברטה וינצ'י (שהדיחה את סרינה בחצי) לפלאביה פנטה (שתלתה את המחבט אחרי שזכתה בתואר).
גם אז האוויר יצא לגמרי מהמערכה השנייה, וגם הן נפרדו בחיבוק אמיץ בין שתי לוחמות במקום בעוד לחיצת יד סתמית, בערב שעשה כבוד לטניס האיטלקי כמו שהוא עשה כבוד לאלופה הפורשת. בערך עשר שניות לקח להן לשחרר מהחיבוק הזה מעל הרשת, במעמד השיא בקריירה של שתיהן. החיבוק האמריקאי נמשך אפילו יותר זמן, וגם הצ'ק שחולק לזוכה היה שמן יותר. סטיבנס, שהרוויחה לאורך כל הקריירה שלה קצת יותר מ-4.5 מיליון דולר, תפקיד בקרוב צ'ק של 3.5 מיליון. מה שטורניר טוב עושה לחשבון הבנק שלך.
במהלך תקופת ההחלמה שלה היא עבדה כפרשנית טניס בטלוויזיה, תכננה לחזור לעניינים כבר בתחילת העונה, אבל זה לא הצליח. הכאבים ברגל הקשו עליה, ואת הקאמבק התחילה עם הפסד לבת ארצה אליסון ריסק בסיבוב הראשון בווימבלדון, אליו נכנסה בעזרת דירוג מוגן. מהר מאוד היא ייצרה תנופה מחודשת, עם העפלות מרשימות לחצאי הגמר בטורונטו ובסינסינטי. ההישגים הללו היו יכולים להעיד על הצלחה אפשרית בפלאשינג מדו, אבל כל שאר האלמנטים בעלילה הם אלה שהופכים את הזכייה שלה לסיפור סינדרלה אמיתי.
וכמו תמיד בסבב הנשי המתעתע, מילת המפתח בדיון על היום שאחרי נוגעת לסוגיית ההמשכיות. קשה שלא לעסוק בכך או למנוע מזה להעיב מעט על תחושת החגיגיות שמלווה כל זכיית בכורה בתואר כזה. גרבינייה מוגורוסה היא השחקנית השלישית שתופסת את המקום הראשון מאז שסרינה פינתה אותו (בדרך לדאבל ספרדי עם רפאל נדאל בגברים), למרות ההדחה בשמינית הגמר. סטיבנס סיפקה טורניר מצוין, וגם בגמר עמדה בלחץ הכבד בצורה מעוררת הערכה (שתי טעויות בלתי מחויבות בלבד במערכה הראשונה, עצבים מברזל בנקודות האחרונות).
אבל השאלה היא מה יקרה איתה בשני הטורנירים הגדולים הבאים. האם כמו ילנה אוסטפנקו, שקנתה מעריצים חדשים בשבועיים חלומיים על החימר ברולאן גארוס ונסוגה לאחור בווימבלדון ובארה"ב, היא תמצא את עצמה מודחת עוד לפני חצי הגמר? ואם כן, האם זה מה שיקטלג אותה כעוד שחקנית שניצלה את היעדר הדומיננטיות של הבכירות? האם סטיבנס בעצמה מאמינה שהיא יכולה למנף את טורניר חייה למצב של קביעות בצמרת?
סימני השאלה האלה מתבקשים וחשובים, אבל גם מייצגים את מה שיפה בסבב הנשים. הצד השני של חוסר העקביות המתמשך של השחקניות הבולטות הוא גם האמונה של שחקניות רבות אחרות, מכל קשת הדירוגים והגילים, ביכולת שלהן להגשים חלום. ב-WTA "הכל פתוח" זו לא עוד קלישאה או סיסמה ספורטיבית אלא מציאות בשטח, ואם הכל פתוח אומר עוד סיפורים ושחקניות כמו סלואן סטיבנס – אולי אין סיבה שנתלונן בכלל.
הקאמבק של דלפו
מגרש טניס הוא לא מקום ששרים בו בדרך כלל. ברוב המקרים לקהל אין בו חלק משמעותי כמו בענפים מקבילים, חמים יותר, שם האוהדים הם השחקן השישי או ה-12. בטניס המקסימום שאפשר לשמוע בדרך כלל מהיציעים מחוץ לכותלי גביע דייויס הוא קריאות תמיכה בין ההגשות, מחיאות כפיים נלהבות או במקרה הכי פחות מועדף: קריאות "הוווווו" בריטיות אם הכדור פוגע ברשת ונופל בצד השני של המגרש.
לא כך במקרה של חואן מרטין דל פוטרו. בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלך הניצחון האיכותי על פדרר ברבע הגמר, הרעישו מעריצי דל פוטרו את המגרש המרכזי עם השיר שהפך ללהיט הרשמי של האליפות: "אולה אולה אולה, דלפו, דלפו".
הם שרו אותו בעוצמה גם בראיון המסורתי בסיום המשחק, ולא הפסיקו עד שדל פוטרו עצר לרגע כדי למחוא להם כפיים. הם שרו אותו בזמן שהאליל שלהם היה בפיגור משמעותי מול דומיניק תים בשמינית הגמר. הם מנעו ממנו לפרוש כשרצה, אחרי שהובס בשתי המערכות הראשונות 6:1, 6:2 מפני שלא הרגיש טוב, והובילו אותו למהפך הירואי. הם שרו ושרו, עד שהוא עמד על הרגליים וריחף לניצחון.
והם היו שם בשבילו גם בעונה שעברה, באותה אליפות ועם אותו הקצב, רגע לפני שהפסיד לאלוף שבדרך סטן ואוורינקה. דל פוטרו שמע אותם היטב. עיניו התמלאו בדמעות רגע לפני שהשווייצרי מגיש לעברו כדורים. הוא היה יכול ואולי אפילו צריך להתעלם מהרעש כדי לשמור על ריכוז, אבל הרגש גבר עליו. אחרי שהודח אמר: "אני יכול להפסיד במשחק, אבל את זה אני לא אשכח. זה יותר גדול מכל ניצחון".
הצבא של דל פוטרו הוא רק תבלין אחד בסיפור הקאמבק הכי מרגש בסבב מתוכנת ולעתים גם קצת משעמם, שנותן שיעור אמיתי בצניעות לספורטאים בהווה ובעתיד שמתמודדים עם קשיים. הניתוחים, ההיעדרויות, הדמעות, הזכייה ההיסטורית עם ארגנטינה בגביע הדייויס, התוצאות הרעות האחרונות - כמה הוא עבר בתקופה האחרונה. כמה הוא עבר לפניה.
באותה מידה שהוא שחקן טניס מצוין ומפוספס, דל פוטרו הוא גם אחד הספורטאים הכי חשופים בענף. בלי להגיד זאת במילים הוא כאילו אמר בטורניר הזה לכל מי שרוצה לשמוע: כשקשה לכם, כשאתם במצוקה, תשאבו את האנרגיות שאין לכם ממי שנמצא מאחוריכם ודוחף אתכם לעבר המטרה. בזכות האמונה שלהם בכם והאמונה שלכם בעצמכם, אתם יכולים להתגבר על כל קושי. תעצמו עיניים, תדמיינו שהם שרים לכם "אולה אולה אולה, דלפו דלפו", ותכניסו לראש שלכם שאין דבר שהוא בלתי אפשרי.
לפנייה לכתב/ת 
