הנובלה שסמי ברדוגו עוד מחפש לה המשך

את הפתיח הזה סמי ברדוגו כתב לפני שנתיים והוא עוד מחפש לו המשך. "ניסיתי להבין משמעות של הוראה במילים, וכיצד אלה משפיעות על מי ששומע אותן", הוא אומר על הנובלה שאולי תיכתב יום אחד. לכבוד ראש השנה, פרויקט מיוחד של התחלות לסיפורים גנוזים. חלק חמישי

סמי ברדוגופורסם: 22.09.17 , 09:27

"הפתיחה הזו נכתבה לפני כשנתיים", מספר סמי ברדוגו, "ואולי יום אחד עוד תהפוך לנובלה. ניסיתי להבין ולהרגיש משמעות של הוראה במילים, פקודת מילים, וכיצד אלה משפיעות על מי ששומע אותן, על ילד למשל, ומהו המשקע של ההוראות המילוליות לאורך זמן".

סמי ברדוגו // הוראות פעולה

האמא אמרה לו בקול חזק ויציב: "fermer la porte", והילד שָׁרְלִי מיד נשמע להוראה שלה. רגע אחר כך אבא יצא מחדר ההורים ובא אל הסלון. עצר ליד שולחן האוכל האובָלי. אבא לא היה נקי ואמא באה קרוב אליו, נעמדה במקומה ולא נגעה בו. שָׁרְלי ראה את הרווח הקטן ביניהם ולא רצה להיות לידם, ביקש לזוז, אבל בדיוק אז האחות הקצת יותר גדולה שלו צעקה: "די, דָאיְיְ, דָאאיְיְ, ימות העולם, ימותו כולם".

"תמותי את", אמא צעקה לה בחזרה והסתכלה בדלת הכניסה, וידאה שבאמת סגר אותה הילד כפי שדרשה. מספיק, שָׁרְלי הבין, עוד מעט ומתחילים מחדש. הוא חזר להסתכל באמא ועוד פעם גילה שגם היא לא נקייה. שמלת בד הטריקו הפרחונית שלבשה הייתה דהויה ומוכתמת בעיגולי שמן ובמשיחות של אקונומיקה. הפנים שלה נראו לשָרְלי כהות מדי, וגם ריח רע, שהזכיר עובש, התפזר ממנה.

"לא רוצָה, לא רוצה, ל־א ר־ו־צָ־ה", האחות פרצה שוב בצעקות ודפקה על דלת העץ של חדרהּ, שרעדה מן המכות והבהילה רק טיפ־טיפה את שרלי.

"תמות הדלת שלך תמות", האמא קראה ונתנה טפיחה על עצמה, קרוב לשדיים הגדולים, טילטלה אותם כי הייתה כהרגלה בלי חזייה. אמא לא טובה, אמא לא בטוב ברגעים האלה, שרלי הבין גם את זה וחיכה. אבל לא הרבה, מפני שאז:

"אבא, אָבָּאָאָאָה...." האחות אִידָה חזרה לזעוק.

"מה אבא? מה אָבָּאָאָאָ? ימות, ימות אבא", אמא החזירה לילדה בליווי של צחוק קליל, אולי גם ארסי.

אבא לא זז מהשולחן ושלח את היד שלו אל אזור המפשעה, חפן באצבעותיו את חבילת איברו, גירד מעט ואחר עשה תנועת סידור של הֲרָמָה כלשהי. מכנסי הבד הדקים והמפוספסים שלבש היו מטונפים ומקומטים. הגומי שסגר אותם רופף, ושרלי ראה עכשיו איך אבא מעביר את היד מן המפשעה המסודרת אל אותו גומי, מושך את המכנסיים הרבה מעל לפופיק, ככה שהכרס שלו הפכה בולטת יותר, וכל אותו הזמן לא זע מנקודתו ליד השולחן האובלי. לא רוצֶה, אני לא רוצֶאֶאֶאֶה - שרלי רצה לחקות את אִידָה אחותו ולא את שתיקת הגוף העומד של אביו ואת אילמותו. בטח לא רצה להיות כמו הדימוי שרץ לו עליו בראש - אבא ליצן טמון בקורי עכביש. אז מה יעשה הילד? תכף הוא בן אחת־עשרה, אחר כך מהר מאוד יהיה שתים־עשרה, והחיים, הפעולות שצריך לעשות בחיים, והמילים שמוכרח לדבר איתן כל עוד אתה בין החיים - הם הלוא יִדַפּקו ממש עוד מעט על דלת שנותיו של שרלי וידרשו ממנו את שלהם.

"לא רוצָאָאָאָה..." אידָה המשיכה ליילל, והפעם גם משכה באלימות את דלת החדר שלה, גררה אותה עד סוף הפתיחה האפשרית ויצאה אל הסלון בשביל לראות את אמא ואבא, ואת שרלי, האח הקצת יותר קטן ממנה. כן, קודם כל בשביל לראות אותם, את בני המשפחה שלה, ככה שהם יראו אותה בחזרה, ואז מישהו מהם יתנער מתוך השעה האיומה הזאת של הערב האחרון בשבוע. כל כך הרבה נמתחו שבעת הימים האחרונים, ועכשיו נדמה היה שהם תכף נקרעים וקורעים איתם את בני הבית.

"האֵימָה המאיימת, החיה הזאת, עדיין נשארה קבורה תחת מבנה הבית, שעמד על עמודי בטון קצרים מדי". סמי ברדוגו(צילום: טל שחר)

"דָאייי... תמותו, נמות כולם", אידה זעקה בקול דק שהיה צורמני בחלל הצפוף של הסלון, חיכתה עומדת ליד הספה הירוקה.

איך היא מדברת ככה בגילה? בכל זאת, עדיין ילדה קטנה - שרלי התפלא לרגע וכבר ניחש מה יבוא מיד, מה ייאמר בשלל המילים המפוזרות כהרגלן בין חדרי הבית המכווץ, כמו מושלכות או מונחות בּסֵדֶר של חפצים, מילות קבע, ורק צריך לאסוף אותן - פעם את מילת־חפץ הזאת ואחר כך את ההיא האחרת, ששתיהן יש להן את תכונת הרע־טוב הנדירה, המרנינה, שתיהן חיים וקבוּרת החיים.

"יָאלָה, די, תמותי", אמא זרקה באוויר ואבא נתן שני צעדים ונבלע אל המטבח.

שרלי רצה ללכת אחרי אבא, אבל בלם את עצמו. אמא התחילה לגרור רגליים בכיוון אידה ופלטה לעברה: "תִיצִי, יָאלָה תִיצִי מפה, תִילכי".

אבל אידה עדיין לא זזה ורק שמטה יד אחת לגעת במשענת הספה הירוקה. שרלי הסתכל כיצד הרווח בין אמא לאידה הולך ומצטמצם בסלון שהפך חם ודחוס יותר, והכל בגלל שאמא פקדה עליו לפני מספר דקות: fermer la porte, והוא כמובן סגר אותה, מוכרח היה.

ואם לא היה סוגר, לא היה טוב יותר, אבל אולי כן היה מאוד־מאוד גרוע. הדלת נסגרה ואיתה נסגר השבוע, מוצאי השבת עמדו להכריז סוף־סוף על סיום. מתוך המטבח שרלי שמע כעת את אבא מושך את רגלי המתכת של הטָמְבּוּרֶה החוּם, ובו־בזמן הוא לא נטש בעיניו את ההתקדמות של אמא אל אידה, ראה את הרווח ביניהן הולך ונמחק, וכשאמא כמעט והגיעה אל הספה הירוקה, אידה הקפיאה את פניה ובפירוש ניתן היה לזהות עליהן את הופעת הצבע הלבן והאלים, את ההיעלמות של הגוון האדום החי שלעיתים מתפזר על הלחיים של הילדה. אם לא השפתיים החתומות ששיקשקו באיפוק, היה אפשר להאמין שאידה גווייה לא־רזה, צעירה ומוקפאת. שרלי זיהה שהיא קצת יותר ממפחדת, ומיד פחד גם הוא, מעט יותר מאידה אחותו, ככה שהוא לא היה מבוהל, והאֵימָה המאיימת, החיה הזאת, עדיין נשארה קבורה תחת מבנה הבית, שעמד על עמודי בטון קצרים מדי. אמא כבר הייתה בקו אחד עם הילדה, סמוך לספה, אבל אז רק שיפשפה בזרוע שלה את השרוול בסווצ'ר של אידה ולא עצרה, המשיכה לגרור את רגליה התפוחות ופתחה רווח חדש בינה לבין הבת, ובמהירות נעלמה לתוך חדר ההורים החשוך. שרלי מדד בליבו כיצד ממש על העוד שנייה והיה הבית עולה על גדותיו, החיה הארורה הייתה קמה עליהם מן הקרקעית, והנה, אולי עוד פעם, במזל שאי־אפשר להבין אותו, עצר הבית את עצמו על קצה השפה ולא גלש, בלם את הפלישה של הישות הזרה.

כי אם היה מגיע הגעש הזה, היו הוא ואחותו וההורים נגמרים. מה זה נגמרים? נאכלים, מתאכלים, נוגסים אחד בשני ובעצמם ומורידים ממי שהם את מה שעדיף לא להוריד. כמו אש. או אם לדייק, אז בעצם סכין. במהלומת סכין היו הימים הבאים שלהם נרצחים. ככה שרלי דימה את הרגשתו - נהיֶה נרצחים, בחדוּת, במכה אחת, בשיסוף מהיר.

שרלי נטש את קרבת השולחן האובלי ועמד לחצות אל המטבח בשביל להפסיק להסתקרן על אבא, וכשהסתובב נצבטו פתאום האוזניים שלו, כי אידה חזרה לקרוא, הפעם שאגה בתוך הסלון : "דָאאיְיְיְ, תמותו, ימות הכל, דָאאיְיְיְ, לא רוצָאָאָאָה", ומרחוק יותר, מעומק חדר ההורים, אמא אמרה: "ימוּוּוּת העולם, היום ימות, מחר ימות".