מתוך העזבון: הרומן האבוד של קניוק משנות השישים

יורם קניוק // הבית

הבחור הצעיר נראה עייף, על אף עיניו הבוערות מהתרגשות. הוא עלול להחמיץ את אשר הוא נחפז למצוא. הוא עוצר למחות את מצחו. השמיים מעליו אינם כחולים. (...) הרחוב של הבחור הצעיר מוצף מים. גשם ספטמבר מכה ללא רחמים. (...) הוא שולח מבטו למעלה ועיניו ממצמצות מתוך המים הקולחים. שעת בין הערביים בין הטיפות. השמיים אדומים פתאום, מאחורי עננים הנוסעים במהירות מטורפת. הבחור רואה את המגדלים והבתים הגבוהים ומציין לעצמו כעדות סתמית, שהם בורחים מתוך שריפה או לתוך שריפה.

(...) המזוודה עומדת לידו, מרופטת, עשויה קרטון חום (...) הוא מרים את פניו הרטובות לעבר הבית, אשר מתחילה איננו נראה לו. הבית עומד דחוק בתוך שורת בתים אפורה וארוכה למדי. החזיתות שונות זו מזו ונראה כאילו הדביקו אותן כאן לאמצע העולם כחזית לתפאורה של סרט. (...)

הבחור מוציא מפתח מכיסו, הוא מרים את המזוודה ורץ לעבר הבית. הוא מביט במפתח בערנות גדולה, כמי שחופן מטמון. זאת תהיה המערה שלי, שלי. הוא נכנס לתוך הבית ונראה ממפלס המדרגות כדמות מלודרמטית במחזה של חובבים. (...) המדרגות מטפסות ומשתחלות הרחק למעלה, ישר לתוך תקרת הבית, הניבטת אליו בקימורה השחור, העטוי פיח, ואשר דבוקות אליו קורות עץ חסרות גוון. חדר המדרגות חשוך, אור אחד נופל לתוכו (...) כל הדלתות נעולות (...) מלמטה נשמע קולו של עוגב חשמלי, שהרעיד את כל הבית בנגינתו המונוטונית: איף יו ניו סוזי לייק איי נואו סוזי או או... המסדרונות רעדו ואישה חמורת מבט פתחה דלת בקומה השלישית, הציצה בבחור הצעיר, הנושא את מזוודותיו, ואמרה: אם עולים למעלה, לא יורדים כל כך מהר. (...)

המדרגות הנמוכות והמתפתלות נדמו לבחור כאילו אין להן סוף. הוא נראה קטן ולא מוגדר בסיוט השחור, חסר האור והמבריק מהאור האחד, שחדר והציף בשבבי ניצוצות את חדר המדרגות כולו. (...) הבחור הצעיר היה נרגש מכדי להודות בקושי העלייה. הוא עלה כמו למקדש. החדר למעלה יהיה רק שלי, פרטי כזה, כמו הזיכרונות, או חלום מיוחד, שלא מספרים עליו, או כובע שאין לאיש. מעתה תהיה לי כתובת בעולם, לא לחינם עברתי את הדרך הארוכה. (...)

"מין זעם אלקטרוני בתוך חדר מדרגות אטום וענקי ללא גבול. ההדים ענו מכל העברים כמו גחלים לוחשות". יורם קניוק(באדיבות ערוץ 23)

הוא הגיע למעלה כשהמפתח דבוק לידו כריח. ממש ליד דלת חדרו עומד מקרר ישן. על ראשו מגובבים ניירות שונים, קופסאות וקנדונים. הם נדחקים בין שתי קופסאות גדולות של נייר האדסון דביק ומאובש. הוא חופז על פני הדלתות שבמסדרון. על הקיר, באותיות חיוורות, כתוב: אל תאמינו שזו הקומה השביעית, זו הקומה השמינית, דפקו אתכם!! על דלת אחת מצא פתקה תלויה ברפיון, שמו היה כתוב עליה בעיפרון. הוא מצא שתי שגיאות בכתיב של שמו, אך לא היה לו אכפת.

הוא הכניס את המפתח לתוך חור המנעול וסובב אותו, אך הדלת לא נפתחה לו. ניסה בשנית ובשלישית והשער נותר לו נעול. בתחילה לא נעלב כלל, כשם שלא נעלב מחוסר היחס, הכמעט מכוון, של פתקת שמו, המודבקת לדלת בחיפזון ובחוסר כל עניין בנושאה. אך הדלת מיאנה להיפתח. המזוודה עומדת לידו ככלב, המחכה לאדוניו במתינות מכוננת ונאמנות ללא גבול. הנאמנות הרגיזה את שלוות נפשו. פתאום היה נדמה לו שמשהו נורא מכוון נגדו. שלוות המזוודה רק הכפילה את ההכרה הברורה שהוא מרומה ושנגרם לו עוול לא ישוער.

הוא רצה לפרוץ בבכי. פניו היו מעוותים מכאב. הוא התכופף, הציץ לתוך חור המנעול, אך לא מצא בו כל מכשול נראה לעין. המפתח חשב להישבר בתוך חור המנעול. זהו המפתח הראשון שניתן לי מאז גרתי בפחונים ובאוהלים ובמקומות ללא שם וללא מפתח. המפתח היה קדוש. הכמיהה למפתח היא בעיניי האהבה לנצח, מה יש? לכל אדם מותר, גם לי, בעיקר לי, יש לי זכות, רצה לצעוק לתוך חדר המדרגות, שהיה עתה זר שבעתיים. הכמיהה לנצח חשובה כמו, או יותר, מהגשרים השרופים וזיכרונות הילדות, הרחוב העקום, הבית עם מאדאם קצלה הזקנה, שהפילה עליי קקיונים והפחידה אותי בינשופים שלה, הכל, הגבעות על שפת הים, מכס המשוגע, הצמחוני, שהיה הולך עם נעלי עץ גדולות ואוסף שושנות ים. יכולתי להיות כמוהו, גבוה, מזוקן ואוסף שבלולים. אך לא הייתי כמוהו. שרפתי את הגשרים. ולמי ששרף את הגשרים מותר שיהיה מפתח באיזה מקום שהוא, אפילו שהכל עדיין חלום.

הבחור היה מרומה ללא שיעור. הוא רעד. הוא הרים את המפתח הגדול שהוציא, בחמת רצח, מתוך חור המנעול, וזרק אותו לעבר המדרגות. העוגב פסק, בינתיים, לנגן, והמפתח השמיע קולות רעש מפצפצים כמו זיקי אור אילו היה להם קול. מין זעם אלקטרוני בתוך חדר מדרגות אטום וענקי ללא גבול. ההדים ענו מכל העברים כמו גחלים לוחשות, והוא ראה את פניו ניבטים מתוך מדורות, והוא שנא את המראות המפוצצות הללו.

הוא עומד מול חדרו האטום, חם ומחניק בחדר המדרגות השקט, שלאחר רעש המפתח הנופל גבר שבעתיים. הוא נסוג כמה צעדים, ובכל אימת כוחו נגח את הדלת, שנפרצה כמו חלון הנפתח ברוח פתאומית. הוא עף לדירה כאילו ניצל.