הסיפור שקסטל-בלום שכחה שכתבה
הסיפור שכתבה אורלי קסטל-בלום בתחילת שנות האלפיים לא הבשיל ונשכח, גם ממנה. מה שכן זכור לה ממנו היא תמונת ילדות אחת בה היא צועדת לגן עם אביה. לכבוד ראש השנה, פרויקט מיוחד החושף לראשונה התחלות גנוזות של ספרים וסיפורים. חלק ראשון
את הטיוטה לסיפור מצאנו במכון גנזים, לשם העבירה אורלי קסטל־בלום לפני שנים אחדות את כל חומריה. "אני לא ממש זוכרת את הטקסט הזה, אבל כשאני מעבדת את הפרטים אני חושבת שמדובר בשנת 2000 או קצת לפני", אומרת קסטל־בלום. "הסיפור לא התרומם לי, ובדיעבד נראה לי שהבעיה הייתה עם השמות הרשברג ופועה. הסצנה המתוארת בפתיחה זכורה לי היטב מהילדות - חציית הכביש באלכסון עם אבא שלי לכיוון הפעוטון של נדיה שלא סבלה אותי, ונעלה אותי שעות בחדר קטן שלא אפריע לפעילות הגן. בדיעבד אפשר לראות בזה ורסיה ראשונית של הרומן 'טקסטיל', שבו מופיע מפעל הפיג'מות 'לילה־לי־לו'".
אורלי קסטל־בלום // לילה לי
הזיכרון הראשון של כרכומי הוא מגיל שלוש. אבא שלה הושיט לה את כף ידו כדי להעביר אותה את הכביש. הם חצו לגנון שבעבר השני. כרכומי זוכרת ששניהם הלכו כברת דרך ארוכה על הכביש הקטן, עד לגדה השנייה. היא זוכרת שהרגישה מרחפת בדרך לגנון, למרות שהלכה רגיל, ושאם כף היד של אבא שלה מחזיקה את זו שלה, שום דבר רע לא יכול לקרות לה.
היא רק משערת מה היה הלאה. היא משערת שהגיעו לגנון ונפרדה מאביה ואולי בכתה. הייתה לה גננת מפלצת שהייתה נועלת אותה בבית שימוש כי כרכום הייתה ילדה נורא בכיינית.
בדיעבד היא מניחה שההליכה עם אבא שלה על הכביש הקטן לא הייתה ארוכה רק בגלל שהיא הייתה קטנטונת, אלא כי אבא שלה חצה את הכביש באלכסון, כי הגנון היה באלכסון לבית שלהם, והוא רצה לקצר ולהגיע מהר לבית החרושת.
יששכר היה בעליהם של בית החרושת וחנות המפעל לייצור פיג'מות 'לילה לי', שהיו ממוקמים בפאתי העיר. כל יום בשבע, אחרי שהיה מביא את כרכומי לגן, היה פוגש את פועה אשתו ליד הדה־שבו שלהם. לפעמים הייתה פועה מתמהמהת והם היו רבים בחמש הדקות הראשונות לנסיעה. פועה הייתה מאשימה את המטפלת של הקטן, ירון, שאיחרה, ויששכר האשים את פועה שאינה נוהגת במטפלת יד קשה יותר. (...) אחר כך היו מתפצלים עד השעה חמש. היא לחנות המפעל שבקצה שלה היה גם מחסן שמכרו בו סוג ב', והוא למפעל על 30 עובדיו: 22 פועלים ופועלות ושמונה אנשי שירותים.
רק בחמש היו נפגשים שוב ומשחררים את המטפלת לביתה. גם הם היו מאחרים לפעמים, כך שהיה איזה איזון. יששכר היה אוכל משהו, משחק שתיים־שלוש דקות עם כל ילד, ואחר כך ננעל עד הלילה בחדר העבודה שלו וממשיך לעבוד.
פועה הייתה מעבירה את שעות אחר הצהריים עם הילדים ועם אמהות של ילדים אחרים, שהעריצו אותה כי סך הכל היו ההרשברגים משפחה אמידה, ופועה, בניגוד לאיזו תפיסה רווחת שהעשירים קרים, אהבה מאוד את הילדים שלה והייתה מרבה לנשקם ולפנקם. נכון שהיו כאלה שטענו שהיא מפנקת את הילדים יותר מדי ושהחיים האלה לא מיועדים למפונקים, אבל תמיד הייתה אחת שביטלה את דברי הלעז הללו ואמרה להן שהן פשוט מקנאות.
פועה הייתה הולכת הביתה ראשונה כי אצל משפחת הרשברג הלילה - ליתר דיוק, הכניסה אל עולם השינה - הייתה טקסית. הם היו אוכלים ארוחת ערב, אחריה שני הילדים באמבטיה, ואחר כך - הפיג'מה. לארבעת בני המשפחה היו, בניגוד למימרה שהסנדלר הולך יחף, מבחר רב של פיג'מות, לכל עונה ובכל מיני דוגמאות. היו ל'לילה לי' פיג'מות קלאסיות לנשים ולגברים ולילדים עם ציורים שמשתנים לפי האופנה. ב־1965, למשל, היה להם פס ייצור גדול של תווים ומפתח סול על פיג'מות לילדים, בגלל הסרט 'צלילי המוזיקה'.
בשבת אחת, אחרי ששקד על חישובי הרווחים של 'לילה לי' עם מנהל החשבונות שלו, הכריז יששכר שהגיע הזמן לשפץ את הכניסה למפעל, את החנות, את אזור המשרדים הייצוגי, ובראש ובראשונה: לקנות מכונת אריגה איטלקית יעילה ביותר שראה בעיתון לועזי. חבר שלו, גם הוא מתעשיית הטקסטיל, קנה כזאת ואמר שהמכונה משפרת את תפוקת העבודה בערך ב־30 אחוז. גם את השירותים של צוות הניהול ושאר העובדים החליטו לשפץ. את ההאנגר שבו שקדו על הפיכת הפיג'מות לממשיות החליטו לצבוע בגוון אפרסק נעים ולקבוע בקירות תנורים לחורף ובתקרות מאווררים גדולים לקיץ. כמו כן הוחלט על כיסוי הרצפה בלינוליאום בהיר במקום רצפת הבטון הכהה. פועה התעקשה שיש לשפר את סביבת העבודה של העובדים. שניהם פחדו מהתארגנות פנימית במפעל, ואף החליטו על העלאה כלשהי בשכר.
שלושה חודשים התווכחו ההרשברגים על נחיצות שיפור זה או אחר. הילדים כבר היו גדולים, כרכומי בת עשר וירון בן שמונה, וגם להם הייתה דעה. בסופו של דבר החליטו לשפץ ויהי מה.
הפרויקט פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
