ביקורת סרט - "קינגסמן: מעגל הזהב": זו לא פרודיה על בונד, זו פנטזיה מופרכת
הסרט הראשון בסדרת הפרודיות על ג'יימס בונד, "קינגסמן: השירות החשאי", נחשב למשב רוח מרענן חרף בעיותיו. אם חשבתם שסרט ההמשך "קינגסמן: מעגל הזהב" ידאג לפתור אותן - טעיתם. הסרט ארוך מדי, מלא באלימות סטרילית ולא מעניינת, בדיחות שחוזרות על עצמן ועלילה על גבול הפנטזיה. במילים אחרות: מי שאהב את הסרט הראשון - סביר שיהנה גם בזה
סדרת ג'יימס בונד, החוגגת השנה את יום ההולדת ה-55 שלה, זוכה לריבוט כל כמה סרטים כשהשחקן המגלם את דמותו של בונד מתחלף באחר. אבל יש גם סוג של אלמנט ריבוט פנימי שלא בהכרח חופף להחלפת השחקנים. הסרטים בסדרה זו מעולם לא הצטיינו בריאליזם - חוקי הפיזיקה, הכימיה, והפיזיולוגיה תמיד היו אלטרנטיביים. אך כאשר סרט מסוים בסדרה - למשל עלילותיו של מר "מלתעות" בחלל ב"מונרייקר" (1979), או המכונית הבלתי נראית ב"העולם אינו מספיק" (1999) - חצו כל גבול של סבירות, המטוטלת הייתה חייבת לנוע חזרה לכיוון ה"ריאליסטי" (באופן מאוד יחסי, כמובן).
שיקולים אלו זרים לחלוטין לסדרה סרטי "קינגסמן". כאן אין שום מטוטלת, אלא רק ניסיון לדחוף רחוק וקיצוני יותר לעבר סצינות פעולה בלתי אפשריות ולעבר אלימות קיצונית. אם המקור של בונד הוא ספריו של איאן פלמינג, זה של קינגסמן הוא קומיקס (ויותר מכך קומיקס של מארק מילר - היוצר של "קיק אס"). ולכן העלילה היא רק תירוץ לשזירת הסצנות "המופרעות". מבחינה זו "קינגסמן: מעגל הזהב" ("Kingsman: The Golden Circle") מנסה ללכת רחוק יותר וארוך יותר (141 דקות) מהסרט הראשון בסדרה.
עוד ביקורות קולנוע:
"פוקסטרוט": צעד ענק לקולנוע הישראלי
"יוצא מן הכלל" וכל מילה נוספת מיותרת
"זה" - לא מפחיד ולא נעליים (של ליצן)
"כולם חוזרים הביתה": לא קומדיה ולא רומנטית
האלימות היא Over-Over the Top ובה בעת סטרילית. הדבר שעליו מופעלת האלימות אינו נחווה כגוף אנושי - הוא אינו נע, מטלטל, נחבט מועף ונפגע כמו גוף אנושי. ולכן גם אם דמויות "מתות" הן לא מצויות בסכנת חיים אמיתית ומותן אינו מעורר רגש - ובלי אלו אין אלמנט של מתח. שאלת ה"מה יקרה?" החולפת בראש הצופים לא מתייחסת לעלילה אלא רק לתהייה מה יהיה השיגוע הבא שהבמאי מת'יו ווהן והתסריטאית הקבועה שלו ג'יין גולדמן ישלפו מהכובע. אז חלק מהדברים שנשלפים מוצלחים, חלק פחות ממה שהיוצרים היו רוצים שיהיו, ובכל מקרה באורכו המופרז של הסרט זה יותר מדי בשביל ה"אין ממש עלילה" ו"האין ממש דמויות אנושיות".
הסרט הראשון בסדרה, "קינגסמן: השירות החשאי" (2015), נחווה על ידי רבים כבידור משעשע ורב דמיון, המהווה סוג של עדכון חצוף לדמות סוכן-העל הבריטי. במהלך עלילתי פיגמליוני הופך פרחח צעיר בשם אגסי (טארון אגרטון) למי שעובר הכשרה בארגון סתרים של סוכני ביון בריטים שהמפקדה שלו מצויה בחנות חליפות משובחות בסאוויל רו. לכל אחד מהחברים בארגון יש שם הקשור למיתולוגיות "השולחן העגול", כך שהמנטור של אגסי הארי הארט (קולין פירת') הוא "גלהאד", ולרס"ר המשמעת/האיש הטכני קוראים "מרלין" (מארק סטרונג).
בפרק הפותח נקבעו היסודות של תוכן וסגנון בסדרה - הקודים של הארגון, הגאדג'טים הטכנולוגיים, המתח בין המראה הקלאסי והמוקפד של חליפות גזורות למשעי לצד האלימות הפראית. וההומור שלעיתים מפתיע בהתייחסויות גסות מרומזות יותר או פחות (זכורה היטב התמורה שהובטחה לגיבור על ידי הנסיכה השבדית טילדה (האנה אלסטרום) בתמורה להצלת העולם). בנוסף, כפי שהופך להיות ברור יותר בצפייה בחלק השני, יש בסדרה סבטקסט הקשור להתנגשות התרבותית בין הקריקטורה של התחכום הבריטי וקריקטורה של הוולגאריות האמריקאית.
בפתיחת החלק השני אגסי כבר סיים את אימוץ הזהות החדשה שלו כסוכן. לאחר שהמנטור הארי הארט מת בחלק הקודם (כשספג כדור מטווח אפס היישר לעינו) אגסי הפך להיות "גלהאד". במקביל יחסיו עם הנסיכה טילדה התהדקו, והוא עומד לפגוש את הוריה. אבל אז מתרחש מפגש אלים ולא צפוי עם צ'ארלי (אדווארד הולקרופט) – מתלמד ב"קינגסמן" שהפך לאחד מאויביו של אגסי וראשו אמור היה להתפוצץ בסוף הסרט הקודם.
זהו מהלך הפתיחה במתקפה יעילה אותה מבצעת פופי אדאמס (ג'וליאן מור) שהיא "הרע" של הסרט. סוחרת הסמים הגדולה בעולם, שהמפקדה שלה מצויה במעבה הג'ונגלים של דרום אמריקה. המפקדה נראית כמו גרסת סרט מצויר לפרבר אמריקאי של שנות ה-50, כולל דיינר מצוחצח המשמש כמשרד הראשי של פופי. כולה חיוכים וטון חביב שמאחוריו אישיות פסיכופטית שאינה מהססת להורות שעובדים שסרחו ידחפו למטחנת בשר ענקית, יקצצו לבשר המבורגרים ויאכלו על ידי מי שביצעו את המעשה בפקודתה. בנוסף מצייתים לפקודותיה גם שני כלבים רובוטיים מטילי אימה. ולבסוף, אסור לשכוח, היא גם חטפה אמן מאוד מפורסם (המוכר מ"העולם האמיתי") כדי שיבדר אותה כרצונה. בדיחה שהסרט יחלוב לא מעט, כלומר, יותר מדי.
מלבד דפוסי האישיות וסבבת המחייה הייחודית יש לפופי גם מזימה רצחנית שתתגלה תוך זמן קצר. המשחק האירוני של הסרט, המניח שרבים מצופיו משתמשים בסמים (צריכת סמים בקרב הדמויות הצעירות מוצגת כהרגל נפוץ), הוא בכך שמזימתה של פופי יכולה להיראות לרבים מוצדקת, ומצד שני היא מבוצעת בנחישות רצחנית שכמובן חורגת מפיתרון מתקבל על הדעת (אך, באירוניה נוספת, דווקא מוצאת חן בעיניו של נשיא ארה"ב).
המתקפה המדויקת של פופי על הקינגסמן ("אנשי המלך") מותירה את אגסי ו"מרלין" כשארית הפליטה ומחייבת אותם ליצור קשר עם ארגון הסתרים המקביל של ארה"ב - הסטייטסמן ("אנשי המדינה"), הפועלים מאחורי הכסות של מזקקת ברבן בקנטקי. המפקד "שמפניה" (ג'ף בריגס), הסוכן השחצן "טקילה" (צ'אנינג טייטום), "ויסקי" (פדרו פסקל) בעל השוט המסוכן, ואשת התמיכה הטכנית "ג'ינג'ר אייל" (האלי ברי). חרף אורכו של הסרט הוא לא מצליח לעשות שימוש מספק בדמויות ובשחקנים.
המפגש עם ה"סטייטסמן" חושף גם סוד רב חשיבות עבור אגסי, המכניס למשוואה דמות נוספת. לא אסגיר פרט עלילתי זה, אבל כן אומר שזה חלק מאותו הגיון של קומיקס שקיים בסרט. הגילוי של הדמות גם מבהיר כי היוצרים אינם מוטרדים מזוטות כמו הגבול בין חיים ומוות. מנקודה זו אין סיבה להניח כי בסרטי קינגסמן מוות של דמות מרכזית, ולא משנה כיצד הוא מוצג, הוא אכן מוות. כשהסרט פועל במישור של פנטזיה טהורה - הכול אפשרי.
הדברים שהיו בעייתיים בסרט הקודם קיימים כאן ביתר שאת ולאורך מספר רב יותר של דקות. מי שנהנה מהסרט הראשון צפוי לחוויה פחות או יותר דומה גם בסרט השני.
