התבלבלת, המחשוף הוא בשבילי, לא בשבילך
לפעמים זה מרגיש כאילו שבראשם אנו, הנשים, נוצרנו נטו בשבילם. כאילו כל פרט בתוכנו נולד כדי למשוך, לגרות ולהשיג אותם. אבל מה שיותר מעצבן אותי זאת המחשבה הפרימיטיבית לפיה אם מישהי לבושה באופן פרובוקטיבי, זה אומר שהיא בטוח, במאה אחוז, זורמת. וברור שאיתך, גבר!
זה היה עוד יום ראשון ב"דיזי", כשהברמן החתיך מזג לי כוס נוספת של סוביניון בלאן והמוזיקה היתה מספיק רועשת, בדיוק כמו שאני אוהבת. הוצאתי את המראה מתיק הקלאץ' השחור ובדקתי שהכול טיפ טופ, שהאודם לא נמרח, וששום דבר לא זז. "אולי היית צריכה להתלבש יותר צנוע", זרקה לי אחת החברות וגרמה לי לעקם את הפרצוף לרגע, למרות שידעתי שאין לה כוונה רעה. זה פשוט שכל המבטים שנשלחים אליי, להם יש כוונות רעות. טוב, אני לא יודעת אם אכן מדובר ברוע, אבל לבטח זימה. לפחות חצי מהבחורים במועדון חושבים שהמחשוף שלי הוא בשבילם. שלבשתי אותו כדי שהם יסתכלו, כדי שהם ירצו לגעת וכדי שהם יחשקו.
עד כמה האגו שלהם ענקי שהם בטוחים שכל פסיק בי נועד עבורם? האודם, העקבים, המיני הקצרה? לפעמים זה מרגיש כאילו שבראשם, אנחנו, הנשים, נוצרנו נטו בשבילם. כאילו כל פרט בנו נולד כדי למשוך, לגרות ולהשיג אותם. אבל מה שיותר מעצבן אותי זאת המחשבה הפרימיטיבית לפיה אם מישהי לבושה באופן פרובוקטיבי, זה אומר שהיא בטוח, במאה אחוז, זורמת. וברור שאיתך, גבר!
כאילו שאין שום סיכוי שהתלבשתי כמו שהתלבשתי רק בגלל שאני אוהבת את איך שהבגד נראה עליי על אף שהוא חושפני, או כי אני מנסה להעביר מסרים שאני מאמינה בהם באמצעות הבגדים האלו כמו שוויון או כמו זה שאין קשר בין לבוש לתקיפות מיניות. לא, לא, מבחינתם התלבשתי ככה בשבילם.
אומרים עלינו שאנחנו הדור שאחרי הפמיניזם, אז למה המציאות עדיין נראית כמו שהיא נראית? למה כשבחורה עוברת אחרי הצהריים ברחובות תל אביב עם רגליים חשופות ועקבים נמוכים, היא גוררת אחריה אין ספור צפירות, קריצות וצעקות? למה הם כל כך מתרגשים מכל פיסת עור חשופה, כאילו שאנחנו חיים במסגד? אני משוכנעת שאם גברים היו חווים ולו לשלוש דקות בלבד, את ההחפצה הזאת, הם היו מבינים.
רק תארו לכם סיטואציה שבה בחורות יקרצו, יצעקו ויתחילו עם הבחור עם הגופייה הפתוחה. אחת מהן אפילו תתפוס לו בתחת, סתם ככה, באמצע המסיבה. הרי זה ברור שהוא רצה שכולן יסתכלו עליו כאובייקט מיני ותו לא, הוא התלבש ככה. זו לגמרי אשמתו. ואני יודעת שהנטייה של כל אחד מאיתנו היא לחשוב שהוא מרכז העולם, ושכל סיטואציה או מעשה של מישהו אחר בסביבתנו, נעשה רק בגללנו, באשמתנו או למעננו, אבל לא במקרה הזה. לא התלבשתי בשבילך, גבר, ואני גם לא אתפשט בשבילך. תשחרר.
בדיוק כשהוצאתי את צרור המפתחות מתוך התיק והתחלתי להתקדם לקראת היציאה, בחור אחד חמוד נתקע לי באמצע הדרך, הסתכל לי ישר לתוך העיניים ושאל אם אפשר להכיר אותי. "עזוב, לא כדאי לך", עניתי לו בחצי חיוך, יודעת בדיוק מה אני אומרת. "אבל תודה, אני מעריכה את זה. לילה טוב", הוספתי ומבפנים אמרתי לעצמי שיש גם נחמות. הנה, לא כולם מסתכלים עם הזין, יש כאלו שאשכרה משתמשים בעיניים שלהם.
