ביקורת סרט: "חזק יותר" - דרמה לא מרגשת
למרות שמדובר בסיפור אמיתי על בחור אמריקני צעיר שרגליו נקטעו בפיגוע טרור, "חזק יותר" בכיכובו של ג'ק ג'ילנהול לא מסעיר או סוחף במיוחד, ונראה כמו עוד סרט על התמודדות אנושית בצל טרגדיה כואבת
אין לי חיבה מיוחדת לסרטים המבוססים על סיפור אמיתי ונחתמים בתמונות אותנטיות של הגיבורים, כאילו כדי לומר לנו "כך הם נראים באמת" ו"מה שראיתם אכן קרה". הנה, עובדה. "חזק יותר" ("Stronger") נחתם בתצלומים של האנשים שעליהם מבוסס הסיפור.
אנו אמורים להעריך את מאבקם לחיים של גיבורי הסרטים הללו, שעל פי רוב הם יותר בגדר סמלים מאשר בני אדם, וסיפוריהם מסתכמים ב"ניצחון הרוח האנושית". התצלומים על רקע כותרות הסיום או ממש לפניהן אמורים לאשר את מה שחשבנו: כן, האיש הזה, שהוא גיבור מהחיים, הוא באמת-ממש מהחיים. אוסף התצלומים נערם לקיטש. התצלומים בסופו של "חזק יותר" אינם משרתים מטרה אחרת.
שם הוא גם פוגש את חברתו לשעבר (טטיאנה מסלני), שעתידה להשתתף במרתון. כדי לנסות ולחזור אליה, בפעם המי-יודע-כמה, ג'ף מבטיח לחכות לה בקו הסיום. מבחינה זו הסרט הוא על מה שקורה כאשר צעיר קל דעת מחליט סוף-סוף לעמוד בהבטחתו, שכן התוצאה היא שג'ף (בדיעבד מתברר שהבחין באחד המחבלים) נפצע קשה בפיגוע הטרור והרופאים נאלצים לקטוע את שתי רגליו.
עוד ביקורות קולנוע:
"סוג של רצח": ככה הורגים ספר טוב
"מר שטיין און ליין": עשינו לייק
"אימהות בהפרעה" - 81 דקות מיותרות
הסיפור שמתפתח מכאן והלאה מוכר לכל מי שצפה אי פעם בדרמה שעניינה התמודדות של גברים עם נכות ועם ההשלכות הסימבוליות והממשיות שיש לה על גבריותם. אך להבדיל מסרטים דוגמת "השיבה הביתה" (1978) של האל אשבי או "נולד בארבעה ביולי" (1989) בבימוי אוליבר סטון, שרתמו את הטרגדיה שפקדה את גיבוריהם – שניהם נותרו משותקים ברגליהם – לטובת מחאה כנגד מלחמת וייטנאם שבה נפצעו, הסרט שלפנינו נמנע מלהפוך את דמותו של באומן לסמל. אדרבא, היא נותרת לכל אורכו "ארצית" ולא מייצגת גבורה אנושית.
זה בולט במיוחד כאשר באומן מוזמן להשתתף באירועי ספורט חגיגיים, ולזכותו של הבמאי דיוויד גורדון גרין ייאמר שהוא נמנע במכוון מלהעניק לנוכחותו בהם איזו הילה. נדמה אף שהוא מבכר לחלוף על פני הטקסים ההמוניים הללו, שנוטים להלאים את הדמות הפרטית; לצמצם את העיסוק בדימוי התקשורתי ההרואי המוענק לשורדים שהתגברו על פציעתם ולוותר לחלוטין על הנימה הרומנטית המתלווה לכך לטובת התמקדות ברגעים אינטימיים, פיזיים, ואף מחוספסים יותר.
הבעיה היא ש"חזק יותר" אינו מצליח להיות יותר מאשר עוד דרמה של התמודדות אנושית בצל הטרגדיה. היא נמנעת אומנם מדידקטיות והטפה, אך גם לא מציעה אלטרנטיבה בעלת ערך ועניין. וכך, בשלב מוקדם מדי בסרט אתה מתחיל להתבונן בגדמים יותר מאשר בפנים האנושיות, ולהעריך אגב כך את מלאכתם של אנשי ה-CGI שמחקו את רגליו של ג'ילנהול (בעיקר כאשר הוא מהלך על פרוטזות) – יותר מאשר את הסיפור עצמו.
כיוון שסיפורים מעין אלה הופכים על פי רוב את הדמויות הנשיות ללוויינים הסובבים את הטרגדיה של הגברים - נותרת גם האקסית שנהפכה למטפלת בעל כורחה לנוכחות נטולת עוצמה של ממש (אף כי הפיגוע מוצג מבעד לעיניה, ורק בשלב מאוחר יותר הוא משוחזר מהפרספקטיבה של ג'ף עצמו). לא לגמרי ברור אם היא מונעת מאהבתה אליו או מתחושת אשמה שהיא-היא הסיבה לפציעתו. העובדה שהסרט מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של באומן, בעל אותו שם (שנכתב בשיתוף עם ברט וויטר), אינה מעניקה לדמות הזו ממד פסיכולוגי מורכב או מעניין במיוחד (היא ובאומן, אגב, התחתנו בהמשך רק כדי להתגרש מוקדם יותר השנה).
דיוויד גורדון גרין הוא במאי אקלקטי למדי, שעבודותיו נעות מדיוקנאות אנושיים מרגשים ("ג'ורג' וושינגטון", "ג'ו"), דרך קומדיות סטלניות ("Pineapple Express"), וכלה בסאטירות פוליטיות ("משברים בע"מ") וסרטי אימה (פרק חדש בסדרת "ליל המסכות" שצפוי לצאת בשנה הבאה). הוא מביא את סיפורו של באומן אל המסך בצורה קורקטית, שאומנם מקפידה לדלג על המהמורות שהוזכרו, אך בה בעת אינה מרגשת או סוחפת במיוחד. דומה שסרטו נע מציון של רגעים בהתמודדותו של באומן עם נכותו, אך אינו מציע הרבה יותר מכך.
דווקא דמויות המשנה הן שמעניקות לסרט את הסומק שכה חסר בו. במיוחד אמורים הדברים בדמות האם הקולנית שמגלמת ריצ'רדסון, הבוס הנדיב והנבוך של ג'ף ועובר אורח אקראי שטיפל בו מייד לאחר הפיגוע. כן, "חזק יותר" הוא סרט על אמפתיה אנושית ברגע טראומטי, והסביבה הפיזית והאנושית האותנטית היא, אחרי הכול, זו שהופכת אותו למעט יותר מעוד דרמה המבוססת על סיפור אמיתי ונחתמת באותם תצלומים מהחיים.
