ביקורת סרט - "בלייד ראנר 2049": לא משתווה למקור, אבל
לא מספיקה צפייה אחת כדי לקבוע האם "בלייד ראנר 2049" היא יצירה גדולה כמו המקור שלה או שמדובר בסרט גרנדיוזי אך חלול. העיצוב מרשים, יש הברקות חזותיות ועלילתיות וסביב הסרט אופפת תחושת נוסטלגיה מכבדת. מצד שני, יש בו גם יותר מדי סצנות פעולה שמסיטות את הסרט לכיוון רעשני ולא מעמיק
השורות הבאות הן תגובה ראשונית למה שהוא אולי אחד מסרטי ההמשך המדוברים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. שכן "בלייד ראנר 2049" ("Blade Runner 2049") אינו עוד סרט המשך: בעבור לא מעט מעריצים, סרטו המכונן של רידלי סקוט מ-1982 על פי ספרו של פיליפ קיי. דיק הוא יצירה מקודשת כמעט; אחד מהסרטים הגדולים שנוצרו אי פעם. מסוג הסרטים שרק המחשבה להתקין לו המשך היא בגדר כפירה.
הדיון המחודש בסרטו של סקוט שהצפייה ב"בלייד ראנר 2049" ודאי תעורר, מצריך רשימה נפרדת. נציין רק שסרט המקור, שהגיע לארץ כמעט שנה אחרי יציאתו בארה"ב ונקרא כאן "בלייד ראנר – מחסל עם רישיון", לא עורר תשומת לב מיוחדת בקרב המבקרים ובקופות (אולי משום שיצא לאקרנים באמריקה שבועיים בלבד אחרי "אי.טי", ואולי משום שחזונו נראה קודר מדי). מאז הוא נהפך, כידוע, לסרט מייצג של הרגע הפוסט-מודרניסטי ונמנה על יצירות המד"ב הטובות והחשובות בכל הזמנים.
הסודיות שאפפה את "בלייד ראנר 2049" תרמה רבות להפיכתו לאירוע קולנועי, עוד לפני שיצא לאקרנים (ברשת הקדימו והופיעו שלושה סרטונים קצרים שאמורים לקשר בין הסרט המקורי וסרט ההמשך שמתרחש 30 שנה מאוחר יותר. הסרטון הראשון מתרחש בשנת 2036, השני – בשנת 2048, והשלישי הוא סרטון אנימה שביים שיניצ'ירו ווטנאבה היפני ועלילתו נטועה ב-2022).
מאליה עולה השאלה, כיצד להתייחס אל "בלייד ראנר 2049"? האם זהו סרט המשך, יצירה-מחווה המנהלת דיאלוג עם קודמתה, או סיפור נבדל המכיר במעמדו המיתי של סרט המקור וכלל אינו מבקש להתחרות בו? "סרט המקור", אגב כך, הוא מושג מתעתע בהינתן העובדה שישנן לא פחות משמונה גרסאות שלו - חלקן ללא "הסוף האופטימי" וללא קריינות, וחלקן מבהירות את היותו של הגיבור דקארד עצמו, צייד כפילי-האדם, רפליקנט (ב-1992 יצא הסרט בהפצה מחודשת במה שנקרא אז "גרסת הבמאי").
בכל גרסה שהיא, "בלייד ראנר" היה פילם נואר עתידני ששילב אסתטיקה וידיאו-קליפית עם נוסטלגיה קולנועית על מנת לנסח אמירה תרבותית-פופולארית שתוקפה התברר רק בדיעבד. זהו הסרט שקיבע את מעמדו של רידלי סקוט כאמן קולנועי בעל חזון שהקדים את זמנו, ומכאן אולי תחושת הבגידה שחשו מעריציו כאשר סרטיו הבאים הלכו והתרחקו מהחזון הזה (ואולי אין זה מקרה שהסרט המקורי עסק בדרכו הסימבולית-מהורהרת בבגידת האב בבניו).
כיוון שיוצרי הסרט הנוכחי שבים ומבקשים ממבקרים ואנשי עיתונות לחשוף כמה שפחות פרטי עלילה - ואכן, חלק מההנאה נובע מגילוי הזיקה שבין הסרט הזה והמקור – נציין אך זאת: "בלייד ראנר 2049" מתרחש בלוס-אנג'לס של השנה שבכותרת, וגיבורו (וזה אינו ספויילר) הוא רפליקנט צייתן (ריאן גוסלינג) העובד כצייד של כפילי-אדם נמלטים. מידע זה נמסר ממש בתחילת הסרט. שמו, כמסתבר בהמשך, מתייחס ליוזף ק., גיבור "המשפט" של קפקא, אך קשה לומר שהעולם הדיסטופי המתואר כאן, למעט אולי הניכור הקיומי, מעוצב באמצעים קפקאיים בהכרח.
נציין עוד שגילוי דרמטי של פרט הקבור במעבה האדמה מוציא את K למסע-מנוסה המחבר אותו עם דקארד המקשיש (הריסון פורד), החי בפרישות מהחברה בקזינו נטוש במה שנותר מלאס וגאס – והצפייה בסצינות המתרחשות שם אינה יכולה להיות מנותקת, באופן מצמרר, מהאירוע הטרגי של הימים האחרונים. החיבור בין שתי הדמויות איננו רק בין שחקן ותיק וגלגולו הצעיר, אלא מתייחס במודע להיבטים האדיפליים של מסע הרפליקנטים המורדים בסרט ההוא.
קשה לחשוב על במאי נכון יותר לפרויקט הזה מאשר דני וילנב (שסוגיית ההורות העסיקה אותו גם בשניים מסרטיו הקודמים והמצוינים, "אסירים" ו"המפגש"). הוא מגיע אליו מתוך שילוב של חרדת קודש והתרסה-אל-מול-האב, ממש כאותם רפליקנטים המגיעים אל מקדשו-מבצרו של טיירל בסרט הראשון. הוא לא רוצה לבגוד בחזונו של סקוט (המשמש פה כמפיק בפועל), ובה בעת, כבן המבקש לרצות אך גם להתנתק מאביו – לעצב חזון ייחודי משלו (המפטון פאנצ'ר שכתב את הסרט המקורי הוא כאן שוב התסריטאי, יחד עם מייקל גרין).
זהו סרט עמוס הברקות חזותיות ונרטיביות. כך, את מקומה של קריינות הבלש הפרטי העייף והציני שהייתה מזוהה עם הסרט המקורי תופסת עתה הולוגרמה המשמשת כחברתו של K (אנה דה ארמאס). זהו דימוי יפהפה לתחושת המלנכוליה והניכור שמאפיינת את העולם המתואר בסרט. בכלל, אין הרבה בני אדם, יצורי אנוש זאת אומרת, בסרט הזה- בולטת, אגב כך, מפקדת היחידה שבה משרת K בגילומה של רובין רייט – מה שהופך את הסרט לקר מבחינה רגשית.
את מקום ההרהור הקיומי מחליפות עתה סצינות פעולה, רובן מרשימות מאוד, שמעניקות קצב שונה לסרט הנוכחי אך בה בעת מסיטות אותו לכיוון הרעשני. דמותה של ציידת-גולגולות (סילביה הוקס) העובדת בשירותו של תעשיין עיוור (ג'ארד לטו) שירש את מקומו של טיירל – שניהם הנבלים הבלתי מעורערים של הסרט – גורמת לנו לתהות האם איננו צופים בסרט שנועד במקור לצרכיו הפיזיים של ארנולד שוורצנגר הצעיר.
עולם הדימויים עשיר ומפתה, ובחלקו מתכתב עם זה הבלתי נשכח שעיצב סקוט ביצירת המופת שלו. הגשם הבלתי פוסק, הדמויות הרב-תרבותיות, שלטי הפרסומת הענקיים, המראה הנואר'י, גרסה משופרת של מבחן ווייט-קמפף לזיהוי רפליקנטים, זיכרונות מושתלים, ואף סוס צעצוע מעץ במקום חד קרן – כל אלה עדיין כאן, אך הנוסטלגיה שלהם נדמית הפעם חלולה. סינטרה ואלביס מופיעים בקזינו הנטוש, נוכחותם הווירטואלית מהדהדת אולי מבלי משים את קריסתו של הסדר הגברי הלבן שכל שנותר ממנו הוא דימויים וגיבורים בעלי תאריך תפוגה (ליהוקה של השחקנית הפלסטינית היאם עבאס לתפקיד שולי אך בעל משמעות מעניק לסרט, אולי שלא במתכוון, מידה של רלוונטיות פוליטית מקומית).
"בלייד ראנר 2049" אינו מאתגר את הסטנדרטים האמנותיים והרעיוניים פורצי הדרך של קודמו. ספק אם הוא מנסה. כמו הרפליקנט K שבמרכזו הוא בומבסטי יותר אך גם בעל מבע חלול בעיניו. הצילום (רוג'ר דיקינס שאולי יזכה הפעם באוסקר מוצדק אחרי 13 מועמדויות נפל), העיצוב (דניס גסנר) והאפקטים החזותיים מושלמים, אבל אין בסרטו של וילנב אותה עמימות מוסרית ומורכבות אתית שהפכו את קודמו לאחת היצירות הפילוסופיות המסעירות של הקולנוע. ואולם, דברים אלה, כאמור, נכתבים בתוך פחות מ-24 שעות ממועד הצפייה הראשונה. המשך אולי יבוא.
לפנייה לכתב/ת 
