ביקורת סרט - "הסערה": אסון קולנועי

רצף הסופות המסויט שתוקף את ארה"ב הוא הטריילר המוצלח ביותר לסרט הפעולה/מדע בדיוני, "הסערה" (Geostorm). נדרש לא מעט עיוורון מרצון כדי להתעלם משינויי האקלים ומהפוטנציאל הקטסטרופלי שלהם, ואכן - בשני העשורים האחרונים היו כבר כמה סרטים הוליוודים שעסקו בנושא זה. הבולט שביוצריהם הוא רולנד אמריך ("היום שאחרי מחר","2012") שזכה לכינוי המתאים "אדון האסון", ושרוחו שורה גם על "הסערה".

התסריטאי וכעת גם הבמאי דין דוולין שימש גם כתסריטאי ברוב סרטיו של אמריך. דווקא בשני סרטי האסונות האקולוגיים הוא לא היה מעורב, ולכן, כך נראה, דגדג לו בקצות האצבעות לעשות אחד כזה. כמו אמריך, נראה שדוולין מחזיק בעמדות הממוקמות בצד השמאלי של המפה, וכמו בסרטים שהם עשו יחד גם "הסערה" עושה שירות דב לעמדות אלו.

מי שמכיר את סרטיו של אמריך לא יתפלא לגלות ש"הסערה" אינו טוב מהם. מותחן אסונות שהופק בתקציב בינוני (81 מליון) ומספק את המקבץ הצפוי של דמויות מגוחכות והקשרים סיבתיים מפוקפקים. לכך מתווספת היומרה לטלטל את הצופים להבנה בעלת ערך סביבתי בעוד שבפועל הסרט אינו יותר מפורנוגרפיה של חורבן. "הסערה" מאוד משתדל להיות סרט ביקורתי הראוי לעידן טראמפ. באחת הסצנות מזכיר המדינה האמריקני (אד האריס) אף מתקף את עמדתו בקריאה הנמרצת "Make America great again". גם לביקורת כנגד אויב האקלים והשפיות היושב בבית הלבן מגיע קצת יותר תחכום.

עוד ביקורות קולנוע:

"ביקורת סרט - "אימא!": בלבול מוח נפוח

"נקמה זרה": הצד העצוב של ג'קי צ'אן

"קו הדממה": עיבוד גרוע לסרט בינוני

"מז"ל טוב" - מוצר קלוקל שתוקפו פג

הדבר ששווה לשים אליו בסרטים אלו הוא המקור לאסון, מידת ההאשמה המוטלת על האדם, וסט הערכים אותו מנסה הסרט לקדם על רקע מוות של מיליוני בני אדם. במקרה זה לא מדובר על פירעון של החשבון האקולוגי הזוחל אלא על מערכת טכנולוגית מעשה ידי אדם המחוללת את האסון. בעתיד הקרוב, כך מובהר לנו בדקות הראשונות של הסרט, מוקמת מערכת לוויינים שתפקידה להתמודד עם האסונות האקולוגיים באמצעות שליטה במזג האוויר. את הרעיון קיבל דווין לאחר שבתו בת השש שאלה אותו מדוע בני האדם לא בונים מכונה שתפתור את בעיית האקלים. להתייחס לסרט כתשובה לילדה בת שש יהיה סיכום די קולע לרמת התחכום שלו.

לתחנת החלל המפקחת על מערכת זו קוראים "הילד ההולנדי" (אצבע בסכר וכל זה) ומי שתכנן אותה הוא גאון יחיד ומיוחד בשם ג'ק לוסון (ג'רארד באטלר). ברמת המסר הפוליטי מערכת זו מהווה דימוי לאופן בו ארה"ב של העולם בו אנו חיים שולטת בעתידה האקולוגי של הפלנטה.

ג'ק נקלע לעימות עם סנטור מוורג'יניה (ריצ'ארד שיף) ולכן מוחלף באחיו הצעיר מקס (ג'ים סטרג'ס). ההדחה המשפילה מובילה לגירושים של ג'ק ולמשמורת המשותפת שתהיה לו מעתה על בתו האנה (טלית'ה בייטמן). המוטיב של האב המסכן עצמו בחלל למען המין האנושי, כפי שיקרה בהמשך הסרט, והקשר העמוק שיש בינו לבין לבתו (כמו ב"ארמגדון" או "בין כוכבים") – אינו דבר חדש במדע בדיוני קולנועי. לכך מצטרף גם הסכסוך בין האחים שבהמשך יצטרכו להתגבר על חילוקי הדעות כדי להציל את העולם יחד.

שלוש שנים מאוחר יותר מערכת הלוויינים מתחילה להשתבש וליצור נזקים כבדים בחיי אדם. בהתחלה באפגניסטן (מדינה בה, כזכור, ארה"ב מעורבת בימים אלו במלחמה) ובהמשך בהונג קונג - כדי לקרוץ לקהל בשוק הקולנוע הסיני החשוב. מקס, שנמצא תחת חסות מחלקת המדינה והמזכיר שלה, מתנגד לניסיון של נשיא ארה"ב (אנדי גרסייה) להטיל איפול על השיבוש שהתחולל ובכך להסתיר את אחריותה של ארה"ב למצב.

במקביל מקס פועל בחזית שנייה על כדור הארץ ובשותפות עם חברתו סוכנת השירות שרה (אבי קורניש) ואשפית המחשבים דאנה (זאזי ביטס). מבלי לפרט מה בדיוק מתגלה, אפשר בהחלט לראות בכך סוג של שיא בהפניית אצבע המאשימה כלפי ארה"ב. אבל זו קונספירציה מטומטמת למדי הנשענת על יותר מדי מרכיבים לא הגיוניים בהתחשב במטרות שאותן צריכה לשרת מערכת הלוויינים - הכול בשם האילוצים התסריטאים.

בתיאוריה זה יכול היה להיות בידור סביר, אך באטלר, שמאוד מתקשה להציג הופעות מעניינות בשנים האחרונות, אינו חורג ממנהגו זה. כמקובל בסרטי אמריך ובתסריטיו של דוולין הסרט רצוף אמירות ומחוות מטופשות שיכולות, ואולי אף צריכות, להיתפס כסוג של קומדיה. רק שמה שיכול לעבוד כהומור נראה יותר כמו סוג של אליבי עבור הסרט. התקציב, היחסית לא גבוה, מנוצל היטב באפקטים של הרס אך עדיין נופל מדרגת החורבן המלוטש בסרטיו של אמריך.