תבע חצי מהרכוש של זוגתו: "הוטעיתי בהסכם הממון"

לאחר הפרידה טען הגבר לרמייה, טעות ועושק שהובילו אותו לחתום על ההסכם. אבל ביהמ"ש דחה אותו: "אי אפשר להתחמק בטענה בלתי מבוססת"

עו"ד יוסי גרצ'יקובפורסם: 07.11.17 , 19:02

בית המשפט לענייני משפחה בנצרת דחה לאחרונה תביעה שהגיש גבר לקבלת חצי מהרכוש של בת זוגו לשעבר, בטענה שהטעתה אותו בחתימה על הסכם ממון. השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה קיבלה את עמדת האישה, שטענה כי מתחילת הדרך הכוונה הייתה להפרדת רכוש, בבחינת "מה ששלי-שלי ומה ששלך-שלך".

בני הזוג הכירו ב-1999 וכחצי שנה לאחר מכן עבר הגבר להתגורר בדירה של האישה ובנותיה. ב-2004 עברו בני הזוג לדירה אחרת שנרשמה על שם האישה. באותה שנה הם חתמו על הסכם ממון, שבמסגרתו נקבע שהדירה היא רכושה של האישה בלבד. עוד הוסכם שמאחר שהצדדים מנהלים חשבונות נפרדים, אין לכל כל אחד מהם זכות בחשבונות של השני.

תביעה

כך בוטל הסכם ממון שהותיר את הבעל חסר כל

עו"ד אביטל רבינוביץ

גבר התחייב שבפרידה תקבל האישה את נכסי הנדל"ן והכספים המשותפים. כשהגיע המועד קבע בית המשפט: מצוקת הבעל נוצלה לחוזה עושק

כך בוטל הסכם ממון שהותיר את הבעל חסר כל

ב-2013 נפרדו בני הזוג, והגבר פנה לבית המשפט בתביעה שיצהיר שהצדדים הם ידועים בציבור וחלה עליהם חזקת השיתוף – שלפיה כל הרכוש משותף. הוא טען שבמשך חייהם יחד לא הייתה הפרדה כלכלית אלא שיתוף מוחלט. הדירה, הוסיף, נרשמה על שם האישה משיקולים טכניים בלבד. לדבריו היא שכנעה אותו לחתום על הסכם הממון לצורך הגנה על הרכוש המשותף מפני נושים שלו ומפני גרושתו, כך שלמעשה מדובר בהסכם פיקטיבי. בנוסף הוא העלה טענות בדבר מרמה, הטעייה, טעות ועושק, בכל הקשור לחתימתו על ההסכם.

האישה טענה מנגד שבן זוגה לשעבר מנסה להתנער מההסכם בחוסר תום לב ושהוא חתם עליו מרצונו הטוב והחופשי. לדבריה הוא לא היה מעורב בתהליך רכישת הדירה – לא בחתימה על מסמכים ולא בלקיחת המשכנתה – ולא הייתה כל כוונה שהדירה תהיה משותפת.

אבל השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה קבעה: "התרשמתי כי הסכם יחסי הממון משקף את רצונם וכוונתם האמתית של הצדדים בעניין ההפרדה הרכושית". היא ציינה שעדותו של הגבר הייתה מתחמקת, עם שלל טענות סתמיות, שהותירה רושם "בלתי חיובי בעליל", זאת לעומת עדותה של האישה שהייתה ברורה, עקבית ואותנטית.

קביעת השופטת התבססה על כמה טעמים, ובהם העובדה שהצדדים לא נישאו פורמלית, לא הביאו ילדים משותפים, וכן שהגבר לא הביא ראיות כלשהן שמעידות על התנהלות כלכלית משותפת, ואף לא להשתתפות ברכישת הדירה. בהקשר הבהירה השופטת ג'בארין כליפה שהעובדה שמפעם לפעם התובע הפקיד כסף בחשבונה של הנתבעת לא מספיקה על מנת להוכיח משק בית משותף ופסיקה בניגוד להסכם.

חיזוק נוסף להכרעתה היא מצאה בדברי האישה, שסיפרה על מערכת יחסית לא יציבה – עוד עובדה שמעידה על חוסר הרצון להתחייב ו"לקשור" את עצמם ברכוש.

"האיש שחתם על הסכם יחסי הממון אינו יכול להתנער ממנו בטענה בעלמא ובלתי מבוססת כי הוא חתם בטעות או בהטעיה או כי מדובר בהסכם למראית עין", נכתב בפסק הדין, "שכן ההיגיון מחייב כי חתימה על מסמכים כאלה לא תיעשה כמהלך סתמי או בהיסח הדעת".

לנוכח דחיית התביעה חייבה השופטת את התובע לשלם לבת זוגו לשעבר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15 אלף שקל.