צייר לי ילדות: איורים בלתי נשכחים מהספרים שגדלנו עליהם
מהגופייה של דודי שמחה ועד סעודת הקטשופ של רותו מודן, ספרות הילדים העברית הצמיחה לאורך השנים לא מעט איורים בלתי נשכחים. לכבוד שבוע האיור, ביקשנו משורה ארוכה של מומחים לבחור את המצטיינים מביניהם
"דודי שמחה"
ירמי פינקוס על רות צרפתי
מאז ראה אור בשנת 1964 נחשב "דודי שמחה" לאחד מספרי הילדים הבולטים בתרבות העברית. ניתן לשער שמחזור השירים על הגיבור התימהוני, הפרוע, אולי אפילו הדאדאיסטי, נשב כרוח רעננה וחצופה בשדה ספרות הילדים העברית, שבדרך כלל נשאה בפנים רציניות בעול האחריות הלאומית. ע' הלל בישר את הערכים החדשים של הסיקסטיז ודור הפרחים וכתב על החולין, על הבחירה לחיות בשוליים, מחוץ לדת העבודה: ברחוב שמגר חמש, מעל הסנדלר והאופה והרופא שכולם מעניקים זה לזה שירותים במין אוטופיה ריאל־סוציאליסטית, מתגורר הדוד שמחה, הזמר, השטותניק, ובקיצור האומן.
את הרוח הזו הצליחה רות צרפתי ללכוד באיוריה. כל הניסיונות המקצועיים והסטודנטיאליים במהלך השנים לפרק את הקשר הזה ולהציע דימויים אלטרנטיביים - אפילו שמואל כץ הגדול שלח ידו בדוד שמחה - לא הצליחו להחליף את האייקון שציירה צרפתי: גבר קירח בגיל העמידה, לבוש בגופיית אתא, מצויר בקו פשוט ובמעט צבעים, תולדה של טכניקת דפוס חסכנית. ציצות השיער הסוררות, משני צידי הקרחת, היוו אנטיתזה לציצותיהם הלאומיות הכבירות של בן־גוריון ושלונסקי. דומה שהשפה הציורית עצמה נענתה לקריאת החופש הגדולה של ע' הלל.
למרות כישוריה המגוונים צרפתי התרחקה בספר הזה מהמסורת הרישומית של איור הילדים העברי, מסורת מפוארת שהחלה עם נחום גוטמן ונמשכת עד היום עם אמנים כמו בתיה קולטון, וחנתה לרגע במחנה האיור הקונספטואלי (שנציגיו המובהקים הם שמעון צבר ואלונה פרנקל). הילד, למשל, הוא כמעט חסר מאפיינים ייחודיים. הוא מייצג את מושג ה"ילד" המופשט ולכן עובר בקלות מדור לדור כמושא הזדהות. האיורים חופשיים ומרדניים. אין להם חוקים קבועים או מסגרות נתונות והם עושים בדפים ככל העולה על רוחם. הכפולה עצמה הופכת להיות המרחב שבתוכו פועלות הדמויות, לפעמים שולי הדף הם גם הדלת שדרכה מציץ הילד אל הדוד המתגלח. במקרים אחרים הדף הוא לא יותר מכתם צבע שטוח. איוריה של צרפתי ממלאים כל כך הרבה תפקידים בספר, קובעים את קצב הקריאה ואפילו את ההדגשות, עד שאי־אפשר עוד להפריד את השירים מהדימויים, ושני המרכיבים נתפסים כיחידה נרטיבית אחת שלמה ונהדרת.
בניגוד ללא מעט ספרי ילדים עכשוויים - שבהם נראה כי המאייר הוא איש מקצוע שעובר מסופר לסופר ומסיפור לסיפור ומצייר בכל פעם את אותם הציורים - צרפתי, שלא ציירה עוד ספר כמו דודי שמחה, מלמדת אותנו פה פרק הן בהלכות צניעות והן בחד־פעמיות של יצירת האמנות.
"לימפופו"
דני קרמן על שמעון צבר
קריקטוריסט, מעצב גרפי, צייר, אמן הדפס, עיתונאי, סופר, משורר, מאייר, בוהמיין, פעיל שמאל, וגם בנאי, משפץ בתים ומומחה לפטריות. שמעון צבר - שנולד בישראל ב־1926, עזב אותה בכעס ללונדון אחרי מלחמת ששת הימים ולא חזר עד מותו ב־2007 - לא ראה באיור מקור לפרנסה, ולכן גם לא היה כפוף ללחצים מסחריים וחינוכיים. את היסודות האקספרסיוניסטיים והסוציאליסטיים המוכרים מיצירותיו האומנותיות אפשר לזהות גם במעט האיורים שעשה לספרי ילדים. כמו למשל העובדה שהעדיף לצייר בשחור־לבן.
כאיש מסעות וכקורא כפייתי הוא הכיר היטב את יסודות הנונסנס, שמאז "חכמת הבהמות" של אביגדור המאירי נעלם כמעט לחלוטין מספרי הילדים הישראליים. אפשר למצוא אותו ב"לימפופו" שאייר ב־1943 לטקסט של ק. צ'וקובסקי (בתרגום אלתרמן) וב"טוסברהינדי הגיבור" מ־1967, שצבר עצמו גם כתב. שניהם מתרחשים, כמדומה, באפריקה, שניהם ראו אור בהוצאת עם עובד והודפסו ברוח הזמן בצבעוניות מוגבלת: צידו האחד של הגיליון בשחור, וצידו השני בשלושה צבעים בהפרדת יד; מגבלה שצבר ניצל באופן מרשים.
כמי שההומור החזותי היה חלק מעולמו, צבר הכניס את היסוד הקריקטורי לאיור מבלי לוותר על החשיבה. רוב הקריקטוריסטים, מרגע שאימצו להם "שפה", מפסיקים לחשוב. הדמויות שלהם הופכות לאייקונים שהם תולדה של וירטואוזיות נרכשת. לצבר הייתה תכונה נדירה: הוא היה קונקרטי מבלי להיות וירטואוז. במובן זה הוא ממשיך דרכם של מאיירים גדולים כמו יוזף לאדא, יוזף צ'אפק ואפילו אדוארד ליר. כשצבר מצייר פיל הוא משקיע מעט מחשבה ב"איך באמת נראה פיל" והרבה מחשבה ב"איך לצייר פיל". גם כשהוא משתמש בידע שלו באנטומיה או בפרספקטיבה, הוא עושה את זה כיסוד ציורי או הומוריסטי ולא כדי לתאר מציאות.
שנה לפני מותו ביקרתי בדירתו בלונדון. פגשתי אדם מריר שניזון עדיין משנאה יוקדת למדיניות ישראל ומחשבונות ישנים. ובכל זאת, האיור ההומוריסטי בארץ חייב הרבה לאיש הכועס והמוכשר הזה, שבלעדיו קשה לדמיין הישגים מופלאים של מאיירים כמו אבנר כץ או דודו גבע.
"לילה בא"
תמי הראל על אורה איתן
בזכות האיורים של אורה איתן בעיתון "פילון" למדתי בשנות ה־70 שיש מקצוע כזה שנקרא מאייר, וחלמתי להיות מאיירת כשאהיה גדולה. גם אני רציתי לצייר ילדות עם שמלות לבנות מתנופפות כמו ב"שמלת השבת של חנה'לה", ילדים עם עיניים קטנות ופרופיל חמוד כמו ב"חגיגה של שירים", ארנבים רכים שהולכים לישון במיטות נעימות כמו ב"לילה בא", אחו ירוק כמו ב"גדי קטן רוצה חבר" וכלבים עם אוזניים שמוטות כמו הכלב נופת.
לאורך השנים המשכתי לעקוב בהערצה אחרי האיורים של איתן, שהשתנו בהדרגה, יחד איתי. הרישומים מרובי הקווים מתחילת הדרך התחלפו לאט־לאט במשיחות מכחול מעטות ומלאות תנועה שהפכו לסימן ההיכר שלה. אבל גם קווי המכחול העדינים הלכו ופחתו במהלך הזמן, ופינו את מקומם לעולם הרמוני של כתמי צבע ושל קולאז'ים נפלאים, שאין בו מקום לקונטורים אבל יש בו קסם צבעוני נדיר. איתן, ילידת 1940, היא בעיניי רותקו של האיור.
רק כשגדלתי הבנתי כמה קשה לשלוט בכל כך הרבה טכניקות בווירטואוזיות כזאת, כמה יוצאת דופן היכולת להעביר כל כך הרבה הבעה בכל כך מעט קווים, ועד כמה מופרך היה החלום שלי.
"בארץ לובנגולו מלך זולו"
שהם סמיט על נחום גוטמן
הספר הזה נולד מחלטורה: בשנת 1935 נסע נחום גוטמן לדרום־אפריקה, לצייר את דיוקנו של יאן כריסטיאן סמאטס, ראש ממשלת דרום אפריקה, ועל הדרך - איך לא - המשיך למסע בטבע הדרום־אפריקאי (פארק קרוגר). יצחק יציב, עורך "דבר לילדים" זיהה את ההזדמנות ודרש מן המאייר, שעד אז לא ניסה כוחו בכתיבה, לשלוח לקוראים איגרות מצוירות; אלו הלכו והתפתחו לסיפור בהמשכים שראה אור כספר ב־1940 - וכך נולד לספרות הילדים העברית אחד מן הגדולים שבסופריה.
עדיין זכור לי האפקט העצום של הספר רחב הפורמט והצבעוני הזה (מהדורת 1969, הדפסה שלישית 1972) על הילדה שהייתי. האפקט היה לא רק בטקסט (ובשם הארוך שכה התענגנו על אמירתו בקול) ובאיורים, אלא במכלול, שכלל גם עיצוב, וטיפוגרפיה. למעשה, זה היה אחד הספרים הראשונים שעוררו את תשומת ליבי לעיצוב ספרים: החוויה החלה בפורזץ (כריכה פנימית) וכללה שערים פנימיים בצבע ומשחקי טיפוגרפיה, דברים שכמו בשבילם הומצאה שנים לאחר מכן המילה "מגניב". באופן אבסורדי, דווקא בספר הזה, מימי ילדותה של אמי, הייתה רעננות מודרנית. היו בו אווריריות, תנופה, פראיות, ספונטניות, נונשלנטיות, דקות הבחנה, הומור דק ויכולת רישום וירטואוזית. כל אלה היו פועל יוצא של המדיום - מכתבים מאוירים - ושל החלטורה, במובנה החיובי, וכך המצויר לא שימש, כמו בספרי ילדים סטנדרטיים, כקישוט או כביאור, אלא נחווה כדבר מה העומד בפני עצמו, כפרץ דיבור בשפתו הטבעית והאינטימית ביותר של אדם.
מן הדיבור הגוטמני הזה, שכולו ספונטניות בלתי מתאמצת, ושאינו מבחין בין ילד למבוגר (גם זה נדיר - סופרי ילדים נוטים לפטרונות), נולדו דימויים בלתי נשכחים, עדינים־משעשעים, כמו אפריקה שבחלום; איור הספינה החוצה את קו המשווה המוחזק מתוח בין לועותיהם של צמד לווייתנים או האיור שבו גוטמן וידידו האנגלי, הצייד, מתבוננים ממרומי עצי הקוקוס על האריות. ובין שלל רישומים מבדחים מסוג זה ורישומים ליריים (שמונה אנפות), המתינה בין הדפים הפתעה: ארבעה ציורים גדולים ועזי מבע, בצבע מלא, שהנחרת שבהם, וזה שרדף את הקוראת במבטו הרדוף, היה דיוקנו של "הכושי אומיגבבא", כפי שכונה בידי גוטמן, בימים שבהם האדם המערבי לא היה מודע לקולוניאליזם הטבוע בו.
"לילה בלי ירח"
מרית בן ישראל על דוד פולונסקי
ילדה שנשארת לבד בחושך יוצאת לחפש את הירח. דוד פולונסקי ברא לילה נושם ומתעתע שבו כל דבר יכול להתגלגל בדבר אחר: חתול יכול להיות ירח, ענן יכול להיות פיל, עשבים ועצים משתפכים כמו אדוות וקרני אור. והפלא הוא שאין שום טשטוש; הדברים שומרים על זהותם המקורית ובו־בזמן הם גם אחרים. זאת לא רק נזילות חלומית, זה קסם.
וכל זה קורה בחושך כסוף מפתיע שמתוכו זורחת הגיבורה הקטנה כמו שמש. פולונסקי מממש את שמה, זוהר, והופך אותה למקור עוצמתי של אור וחום. כל ירחי הכזב שהיא פוגשת בדרכה, מן החתול ועד פנסו של השוטר, כמו ניזונים מאורה.
הספר הזה - שכתבו שירה גפן ואתגר קרת בשנת 2006 - הוא פלא בזכות המסתורין ונגיעות ההומור שמפוגגות את האימה, ובזכות השכבות האמנותיות והתרבותיות שמוטמעות באיורים: מ"זוויות הצילום" הקולנועיות ועד השפעות של הדפסים יפניים ומחוות ל"ויהי ערב" האיקוני של פניה ברגשטיין וחיים האוזמן; שתי הגיבורות מלוות על ידי קהל בעלי חיים, חרקים ועטלפים, חתולים ושועלים, לטאות וצפרדעים. בשני הספרים זוכים הגיבורים הנזופים לנשיקת חמלה שמיימית. פעם מן הירח ופעם מן הכוכבים.
ומעל לכל, ישנה האינטואיציה הפסיכולוגית החזקה של פולונסקי, שמבין שהבית המציאותי שבו נפתח הסיפור והבית החלומי שבלב החורשה הם אותו בית עצמו. שהאור הקסום המסתנן מדלת הבקתה הוא אותו אור שמסתנן מן הסלון כשזוהר מתקשה להירדם. שהמסע לחיפוש הירח הוא מסע הגעגוע לאב שחמק לבלות בסלון.
"סעודה אצל המלכה"
אורנה גרנות על רותו מודן
כדי להבין מה יפה בקריירה של רותו מודן אפשר להסתכל על "סעודה אצל המלכה" – סיפור על ילדה שנימוסי השולחן הקלוקלים שלה מזמנים אותה אל ארמונה של מלכת אנגליה, שם היא מלמדת את הדוכסים והרוזנות לאכול ספגטי עם הידיים ולהשפריץ קטשופ לתוך הפה. קצת כמו הנושא שבו עוסק הספר הזה - מוסכמות ומסגרות והצורך לפרוץ אותן ולעשות את הדברים בדרכך שלך - כך גם מודן, בחדשנות שהציעה מתחילת הדרך, באופן שבו המציאה לעצמה בכל שלב את הצורה המתאימה.
זה התחיל בסגנון. מודן סיגלה לעצמה מהרגע הראשון סגנון מזוהה מאוד, יוצא דופן, שהיום אולי נראה מובן מאליו, אבל אז, בתחילת שנות ה־90 בארץ, לא ממש ידעו איך לאכול אותו. מהרגע הראשון היא גם השכילה לבחור לה רק טקסטים מצטיינים. חנוך לוין ("הילדה חיותה רואה ממותה"), נורית זרחי ("אמבטים"), אתגר קרת ("אבא בורח עם הקרקס") - מודן חברה תמיד לכותבים מהשורה הראשונה, אבל מעולם לא התבטלה בפני הטקסטים. להפך, היא מיצבה את עצמה כפרשנית שוות ערך; מעניקה לטקסט מימד שהופך אותו ליצירה חדשה ומורכבת. "אבא בורח עם הקרקס" למשל, הוא כשלעצמו טקסט רזה מאוד, אבל האיורים של מודן - מהאבא הווירטואוזי, הלולייני, הייצרי שעיצבה, דרך דמותה של הבת בחליפת הג'ודו - עולים על גדותיהם, עולים על כל דמיון. אך טבעי שבשלב הבא היא הפכה גם לכותבת שמייצרת לעצמה את הפורמט המתאים לה. "סעודה אצל המלכה" מ־2010, ספר הילדים הראשון שהיא חתומה עליו גם ככותבת, הוא לא פיקצ'ר־בוק קלאסי, אלא קומיקס - לא עניין שבשגרה בכל האמור בשוק ספרי הילדים המקומי.
אבל מה שמרשים במהלך הקרייריסטי של מודן - מעבר לכישרון, למקוריות, לחתירה קדימה - הוא ההבנה שהיא לא פועלת לבד. שלצד הפרסים שנערמים על המדף, יש לה גם תפקיד בתרבות המקומית. מהפעילות בקבוצת "אקטוס", דרך ההוראה, ועד לתפקיד החדש שלקחה על עצמה, יחד עם ירמי פינקוס, כמו"לית של "ספריית נח" שמשדכת יצירות עבריות קלאסיות למאיירים עכשוויים - מודן יודעת להרחיב את המעגל, לחבר בין עבר לעתיד, להוכיח שמי שלא מפחד לאכול עם הידיים, מגיע למקומות רחוקים.
"שרשרת זהב: שירי מופת לילדים"
מיכל בוננו על בתיה קולטון
מרהיבים, עשירים, מפתים, מלאים בפרטים, רשומים ביד בקו שחור דק וצבועים במשטחי צבע אחידים במחשב - האיורים של בתיה קולטון ל"שרשרת זהב" מבקשים לתאר דימוי נכסף, אידילי ואבוד של ילדות, לא מכאן ולא מעכשיו, כפי שהוא מצטייר בספרי הילדים הקלאסיים. עולם של ילדות אירופית מסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20.
נירה הראל ליקטה ב־2007 מבחר מהשירים האהובים עליה בעברית - מ"קן לציפור" ועד "גברת עם סלים" - וניסתה להרכיב מהם אסופה קאנונית, קלאסית, של שירה ישראלית לילדים. אלא שקולטון מותחת את העיסוק בילדות הרבה מעבר למקומיות הישראלית ועושה בשפת האיור שימוש מתוחכם. היא יוצרת תחביר רחב של דימויים המתאר אנשים, ילדים, חפצים וצעצועים, בעלי חיים וצמחים - דימויים מוכרים, ציטוטים של דימויים - ומרכיבה באמצעותו אפיזודות קטנות ומהודקות. מראית העין של האיורים היא עליזה, עולצת, מלאת חיים. אבל זוהי רק אשליה, עטיפה מנצנצת, כמו הזהבים, הפרסים, שהיינו אוספים כילדים. בלי שנשים לב היא משבשת, מעוותת, מוסיפה ממד גרוטסקי לדמויות, יוצרת מניפולציה על התמימות והתום של האיורים. קריאה דקדקנית ומעמיקה שלהם חושפת עצבות, בדידות וניכור. מה שנכון גם לגבי "המסע אל האי אולי" מ־2014, ואולי גם לספרים אחרים שאיירה קולטון.
כפל הפנים הזה בא לידי ביטוי גם ביחסה של המאיירת, שמסתכלת על עולם הילדות מצד אחד במבט מבוגר, מפוכח ומודע, ומצד שני במבט של
הילדה שהייתה - שיש לה תשוקה לאיור היפה, המקסים, שהכל בו טוב ונעים. מצד אחד מוקסמת ומתמסרת; מצד שני צינית, נזהרת לא ליפול בקסמו של האיור. וכך, בסופו של דבר, האיורים היפים, המפתים, חושפים את הילדות האידילית, המושלמת, כמחוז תמידי של געגוע - ילדות שאינה קיימת, לא מושגת לעולם.
הפרוייקט פורסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
