ביקורת סרט - "סוף טוב": כשבמאי גדול לא מחדש - וזה בסדר
זה אינו אחד מסרטיו הגדולים של מיכאל האנקה - אבל לא נורא. "סוף טוב", בעל השם הציני, מצייר דיוקן של אירופה הצבועה והאדישה ושל עולם שבו הטכנולוגיה תופסת את מקומו של הרגש האנושי, וגורם לקהל להרגיש קצת פחות נוח עם עצמו
אחרי "סרט לבן" המצמית ו"אהבה" מכמיר הלב, שב הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה אל המחוזות המוכרים יותר מהקולנוע המוקדם שלו. סרטו החדש, דובר הצרפתית, "סוף טוב" ("Happy End"), עורר ציפיות מרקיעות שחקים לקראת בכורתו בפסטיבל קאן האחרון, והתגובות החמוצות משהו בהן התקבל אינן מעידות בהכרח על איכותו של הסרט. אחרי הכל, גם מבמאי גדול כמוהו, בכיר במאי תבל כיום, קשה לבוא בדרישה שיתעלה על הישגי שתי יצירות המופת הנדירות שהוזכרו כאן וקטפו, בזו אחר זו, את "דקל הזהב" הנחשק.
מי שמזהים את האנקה עם השקפת עולם מיזנטרופית, צמרמורת רגשית ואסטרטגיות נרטיביות רפלקסיביות – יוכלו למצוא זאת גם בסרט הנוכחי, שכותרתו היא כמובן צינית להפליא. "סוף טוב" הוא שילוב של מִחזור ומחשבה-מחדש של נושאים שהעסיקו את האנקה בסרטים כמו "הווידאו של בני" (1992), "היבשת השביעית" (1989) ו"לחיות על הקצה" (Code Unknown, 2000). התיעוד האובססיבי, עתה באמצעות טלפונים חכמים, שמותיר את המתבונן בעמדה של ריחוק ואפתיה רגשית, הניהיליזם הבורגני, והיחס המתנשא של אירופה לזרים ולפליטים בקרבה – כל אלה נכחו ביצירתו בעבר ושבים ונוכחים גם בסרט הזה.
קשה לדבר על סיפור בסרט, שהוא יותר בגדר מעקב קליני קפוא אחר דמויות שכל אחת מהן מפלצתית מרעותה. טרינטיניאן מגלם את ראש משפחת לוראן, משפחת איילי בנייה עשירה מקאלה שבצרפת. יחד עמו מתגוררים בתו (הופר) שהיא יזמית נדל"ן המאורסת לבנקאי בריטי אמיד (טובי ג'ונס) במה שנראה כנישואים בעלי אופי אינטרסנטי, בנה העצבני (פרנץ רוגובסקי) המוטרד ממצוקת הפליטים, ואחיה הרופא (מתייה קסוביץ') הנשוי בשנית ומנהל סקס-ברשת עם אישה אחרת. זוג משרתים צפון אפריקנים (חסאם גנסי ונביהה אקארי) וילדתם הקטנה מתגוררים אף הם שם, מבלי שיעוררו תשומת לב מיוחדת – למעט סצנה אחת המערבת את הילדה, וחושפת את העמדת הפנים המתנשאת והמתחסדת של בני המשפחה.
הסרט נפתח בתיעוד ההתרחשויות באמצעות טלפון חכם של אישה המבצעת פעולות שגרתיות לפני השינה. המתעדת, כמסתבר, היא ילדתה הצעירה (פנטן ארדואן), שאף שולחת סמסים לנמען בלתי ידוע. מעט אחר כך אנו למדים שהאם נמצאת במצב קריטי בבית החולים, והבת קרת המזג מובאת על ידי אביה אל קן הצפעונים של משפחתה. אל דאגה, היא משתלבת שם בקלילות.
"סוף טוב" הוא אלגוריה על אירופה הצבועה והאדישה, ועל עולם שבו הטכנולוגיה תופסת את מקומו של הרגש האנושי. יחסכם לסרט תלוי באופן שבו אתם תופסים את המשפט הזה. האנקה ודאי שאינו מנסח פה אמירה נועזת או נדירה במיוחד בחומרתה. גם העיסוק במבט המתווך באמצעות הטכנולוגיה המודרנית, כזו שמאפשרת לחוות זוועה אמיתית מתוך חוסר מעורבות רגשית מוחלט, היה חדשני ומטלטל יותר ב"ווידיאו של בני", שבו מצלם נער חובב תיעוד של רצח ילדה תמימה. נדמה כאילו מה שהאנקה בן ה-75 ניבא בעבר הפך עתה, גם בידיו, למובן מאליו.
משפחת לוראן איננה אולי המקבילה לשושלות דה-מדיצ'י ובורג'יה הדקדנטיות של תקופת הרנסנס, אבל היא מייצגת נאמנה של דעיכתה המוסרית והאנושית של אירופה, במיוחד מול משבר הפליטים העכשווי. כמו ב"מחבואים", גם כאן נחשפת גזענותה של הבורגנות השבעה – במיוחד בסצינה חידתית המצולמת מרחוק, בשוט אחד, מבלי שאף מילה תישמע, ומערבת את הפטריארך החולה, השואל את נפשו למות, עם חבורה של מהגרים בשווייץ.
בזו גדולתו של האנקה כבמאי, בהשמטות הנרטיביות וב"מבט הריק" לכאורה שהוא שולח בהתרחשויות שאינן מנדבות כל מידע. כזה היה המבט שתיעדו קלטות הווידאו ב"מחבואים" המאתגר - מבט נטול מקור שביטא אשמה מודחקת והתחמקות מהכרה באחריות. הצופה, שאינו נהנה מחסינות, נדרש לטעון את הסצנות והמבט שבמרכזן במשמעות שהיא, בראש ובראשונה, אתית. אכן, מבטו הקר (והמתעתע) של האנקה אינו מאפשר לנו להתבונן באמת במה שקורה מתוך עמדה של ריחוק.
שחקניו של האנקה משתלבים בחזונו היצירתי בצורה מושלמת, ובסרט ישנן כמה סצנות בלתי נשכחות: סצינה מצמררת של דיאלוג חסר רחמים בין הפטריארך ונכדתו המרוחקת שאותה מעולם לא פגש; ארוחת חתונה המופרת באופן בלתי צפוי (ועם זאת, הכי צפוי שאפשר להעלות על הדעת) על ידי המציאות שגיבורי הסרט בוחרים לעצום בפניה את עיניהם; ותמונת סיום שמותירה אותך נטוע במושב אחרי שהכותרות מתחילות לעלות.
"סוף טוב" אינו אחד מסרטיו הגדולים של האנקה, אך האם במאי גדול צריך לספק תמיד את תאבוננו הרגשי והאינטלקטואלי לסרטים "גדולים"? האם "מותר" לו ליצור סרט שהוא יותר בגדר הרהור נוסף על הנושאים שמעסיקים אותו ורודפים את יצירתו, מבלי שיחוש מחויב לחדש? התשובה, בעיניי, לשאלה הראשונה היא לא; וכן, בהחלט, לשאלה השנייה.
האנקה, לראשונה מזה שנים, יצא בידיים ריקות מהתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון. זהו אכן סרטו הכי מעורר מחלוקת מזה זמן רב, והוא מסמן את חזרתו אל אותו סוג של קומדיות משפחתיות שחורות שהיו מזוהות עם עבודותיו המוקדמות. זה סרט של רב-אמן הפועל מתוך שליחות חברתית-מוסרית, ומבקש תמיד להפוך את התחושה של קהלו השקוע בשלו לקצת (ואם אפשר, הרבה) פחות נוחה.
