אורגזמה רוחנית: הערב ההיסטורי שבו ניק קייב הפך לאלוהים
התגלות דתית, היפנוזת המונים, כישוף קדוש, התנסות משנת תודעה, התאחדות עם אלוהים - קשה לנסח במילים את הדבר ההיסטורי שקרה כשניק קייב עלה לבמה. אם לא הייתם שם, לעולם לא תבינו, אבל אולי תצליחו לדמיין, רק קצת, מהערב שייזכר כאן לדורות
איש מרשים בחליפה ושיער עורב-שחורים מפנה אצבע מוכיחה וצורח על מאמיניו. במשך שעתיים וחצי הוא יצעק, ילחש, יירד על הברכיים, יקרע חתיכות מהלב שלו ושלהם ויטיח אותן על הרצפה בזעם דתי. ניק קייב הוא אלוהים הלילה, אין דרך אחרת להגדיר את זה. ויעיד כל מי שהיה שם אמש (א') ולקח חלק בחוויה הזו, שלקרוא לה רוחנית או דתית תהיה קלישאה חבוטה, אבל אלוהים, כמה שהפעם, היא פשוט נכונה.
מנהיג כת, מטיף דתי, ניק קייב הוא גרסת הפאנק, הכעס, הזוהמה, היופי והלכלוך של האנשים האלה בטלוויזיה שמדברים אל מאמינים אדוקים ומטיחים בהם ערכים. ניק קייב הוא פריצ׳רמן ששולט בקהל כמו שאף אחד לא שלט בקהל לפניו, שר להם אל תוך העיניים, לתוך הפרצוף.
"הוא יעטוף אותך בידיו, יגיד לך שהיית ילד טוב. הוא יצית מחדש את כל החלומות שלקח לך חיים שלמים להרוס. ישלח יד עמוק אל תוך החור, ירפא את נשמתך המתכווצת, ולא יהיה דבר אחד שתוכל לעשות לגבי זה. הוא אלוהים, הוא אדם, הוא רוח רפאים, הוא גורו. הם ילחשו את שמו".
כן, הוא שר את המילים האלה בעצמו ב-"Red Right Hand". צרח אותן על הקהל בקולו העמוק, לרקע תאורה אדומה. לפעמים הדרך היחידה לתאר משהו היא בכלים שהוא עושה בהם שימוש.
כי איך בכלל מתחילים לתאר חוויה משנת תודעה עבור מי שלא נכח בה? מה תגיד? שרוב המופע של ניק קייב, הראשון בישראל מאז היה כאן אורח קבע בניינטיז לפני עשרים שנה, התבסס על שני אלבומיו האחרונים, עם הבלחות קצרות של קלאסיקות? ש-"I Need You" היה רגע מצמרר, "Jubilee Street" הלך והתגבר לכדי קרשנדו עוצמתי שהיה רק אחד מאינספור רגעי שיא?
זה היה ערב שכולו שיא. כן, מסתבר שיש דבר כזה. התעלסות המונית של פרפורמר ענק עם קהל שראה בו לכמה שעות משיח - התקיימות גשמית של אמת? שהרגע ההוא בהדרן, בו האיש בחליפה השחורה שלף את "The Weeping Song" וביצע אותו עמוק מהיציעים, היה שיעור בהיפנוזת המונים?
שהאוסטרלי המיוסר הזה הוא כריזמה בדמות אדם? שעשרת אלפים איש לא הסירו את העיניים שלהם לרגע מאיש אחד? שוורן אליס ויתר חברי להקת הבאד סידס הם יחידה מדויקת, מקצועית, ואפלה שתפורה למידותיו של האיש שמוביל אותה כבר ארבעה עשורים?
ברצינות, מה תגיד על הערב הזה, שייחרט כאן בזיכרון התרבותי הקולקטיבי שלנו לעוד שנים קדימה? לילה שהעלה סטנדרטים של פרפורמנס ושינה כל מה שאי פעם חשבתם על הופעות חיות. איך ממשיכים מכאן בכלל? איך מתעלים על זה? יש טעם לנסות לתאר נס בפני מי שלא חזה בו? ברצינות, מה הטעם להסביר?
הלוואי וזה היה תיאור מוגזם. גלוריפיקציה של רגע מתודלק אופוריה ומתוחזק חסד נעורים. אבל כל מי שהיה שם בהיכל עם השם של חברת הביטוח, ראה לא פחות מהתגלות אלוהית. "האור שם היה מעוור", הוא שר פעם (אבל לא אתמול). "מלא באלוהים, רוחות ואמת".
אז את השיר הזה הוא לא עשה (ותודה לאל - הוא באורך רבע שעה), אבל את "Stagger Lee" מאותו האלבום הוא ועוד איך ביצע. הוא ואלוהים (הנה הוא שוב) ועוד כמה חסידים שעלו לבמה לשיר איתם, ברגע של מיסיונריות מוזיקלית. והם צעקו איתו ובכו, והוא חיבק וליטף ונגע להם ביד, וקילל את הסמארטפונים המזוינים שלהם.
כי כשניק קייב אומר לך להעיף את הטלפון מהידיים המטונפות שלך ולשכוח מאינסטגרם לכמה דקות, כדאי שתעשה את זה.. "Jesus Alone", "Tupele", "The Mercy Seat - כולם היו שיעור מעלף בשליטה בקהל, באהבה של קהל.
במסיבת העיתונאים שקיים בבוקר ההופעה דיבר האיש שאוהבים לקרוא לו נסיך האופל על מופע קונספטואלי. תמה. רשימת שירים וסדר הגשה מדויק שלהם, שייצרו נרטיב. ערב של עליות, ירידות והתעלות רוחנית אחת. מכל אומן אחר זו הייתה יכולה להיות הצהרת כוונות יומרנית משהו, אבל מה נאמר? האיש דייק.
בהקשר הזה מעניין לציין דווקא, וזו אפילו לא ביקורת, ששירים ותיקים וקאנוניים בגוף היצירה שלו, כמו "The Ship Song" או "Into My Arms", חרף ביצועים לא פחות ממופלאים, הרגישו כמעט מנותקים מקונטקסט. כמעט לא במקום. כאילו היו אתנחתות נוסטלגיות.
זה נגמר ב-"Push The Sky Away", שיר הנושא של אלבומו הקודם, כשכולם מלווים אותו בלחישה, מרימים ידיים באוויר, מושיטים אותם בתקווה שייגע. כישוף
שהסתיים באווירת קדושה, סיום ראוי למסע ביערות האפלים של הנפש. אלה שרק ניק קייב יודע לצייר (ורק עליו אפשר לסמוך שיוציא אותנו מהם).
"תודה תל אביב, זה לא היה קל להגיע לכאן", הוא אמר, מסכם 20 שנים וערב אחד שכולו התגלות. אם לא הייתם שם לעולם לא תבינו. אם יש לכם אפשרות, תהפכו עולמות כדי להיות שם היום. אחרת תראו אותו בסיוטים שלכם, תראו אותו בחלומות. תראו אותו בראשכם, על מסך הטלוויזיה. לשעתיים וקצת אתמול בלילה, ניק קייב הוא קוסם, הוא החלילן מהמלין. הוא גורו, הוא אדם, הוא רוח רפאים. עבור לא מעט אנשים, ניק קייב הוא אלוהים.
