ניצחון הרוח. האיש שחצה את אמריקה בכיסא גלגלים
בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר ב-1992 ושיתוק פלג גופו התחתון, התנפצו כל חלומותיו של גייב קורדל והוא נכנע לאתגרים הפיזיים והמנטליים והתמכר לסמים קשים. יום אחד הוא לקח את עצמו בידיים ויצא למסע מדהים ובלתי נתפש מחוף לחוף שהפך לסרט ולסיפור השראה לרבים. בריאיון ל-ynet הוא מספר על המכשולים ("הייתי הרוס"), הסיפוק ("גיליתי שאני יכול להנהיג אנשים") וגם על ביקורו בישראל ויוזמתו להביא שלום
קרע ברצועות הכתף, פגיעה בשריר הזרוע, דלקת פרקים, שברי דחיסה בחוליות הצוואר - זוהי רשימה חלקית של התזכורות הכואבות שנצרבו בגופו של גייב קורדל מאז המסע המפרך והשאפתני שאליו יצא בקיץ 2013 מביתו שבלוס אנג'לס למחוזות ילדותו שבמדינת ניו יורק.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
הגיליון הרפואי הנ"ל מצטרף לעובדה שקורדל סובל משיתוק בפלג גופו התחתון בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר בגיל 22 - ואת 4,990 הקילומטרים בין נקודת היציאה לקו הסיום גמא והוא רוכב על כיסא גלגלים. הנזקים הפיזיים שגבתה ההרפתקה הבלתי נתפשת ילוו אותו כל חייו, אך גם הזיכרונות. אלה שנותנות לו משמעות לקיום, גם במצבו העגום.
"כל חיי הבטחתי לעצמי שעד גיל 45 אעשה משהו יוצא מן הכלל. זו הבטחה שלקחתי מאוד ברצינות, אבל אז התוכנית השתבשה", אומר קורדל בן ה-47 בראיון מיוחד ל-ynet, "התאונה הפכה אותי משותק מהחזה ומטה. הכול מרגיש מת. היום כל החלק מהחזה מעלה כואב, ולפעמים מדובר בכאבי תופת של ממש. למרות זאת, הייתי עושה הכול מחדש בכל יום נתון. האפשרות להשאיר מאחוריי מורשת ולהוות השראה לחיים של אנשים שווה בעיניי את כל הסבל שאני יכול לשאת. זה לא הכסף, לא התהילה. אם אני סובל כדי שאחרים יסבלו פחות, אני מוכן לקחת על עצמי את תפקיד הקדוש המעונה".
תאונת הדרכים הקשה ששינתה את חייו
קורדל הוא האדם הראשון שחוצה את ארצות הברית על כיסא גלגלים ידני (לפניו עשו זאת שני נכים צעירים באמצעות כיסאות גלגלים ממונעים). המסע המופלא ומלא ההשראה שלו מחוף לחוף תועד בסרט "Roll With Me" של הבמאית ליסה פראנס, שהתלוותה אליו לאורך שלושה וחצי חודשים של התגלגלות רצופה בדרכים, שבמהלכם קלטה המצלמה את רגעי ההתעלות והמשברים. כך הפכה היוזמה האישית להפקת קולנוע עצמאית. "כשחושבים על זה ברצינות, זה היה יכול להיות מאוד מטופש לחצות את ארה"ב בלי שאף אחד יידע מזה. הייתי יוצא למסע הזה בכל מקרה, אבל מי היה שומע עליו?", הוא מסביר. אגב, הסרט על קורדל הוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע של וודסטוק וגם זכה בפרס מיוחד.
גייב קורדל הוא בעצם שם הבמה שאימץ לעצמו בשנות העשרים המוקדמות לחייו. לפני כן היה מוכר כסוהייל עגבי שנולד בלוב למשפחת פליטים פלסטינית והיגר עמה לארה"ב ב-1976, אז היה בן שש. בצעירותו שאף לפרוץ כשחקן בהוליווד, וחתר בעקשנות לעבר היעד עם הופעות בכמה הפקות קטנות - אחת מהן לצד מארק רופאלו. אלא שאז ביום בהיר קודר אחד ב-1992, כל החלומות התרסקו וכך גם עמוד השדרה של גייב, שנפגע קשות בתאונת דרכים בדרך לאודישן. מבית החולים הוא יצא על כסא גלגלים והוא משותק לחלוטין מתחת לחזה. אל הנזקים הפיזיים שספג, הצטרפו גם אתגרים מנטליים וקורדל לא הצליח להתמודד איתם בהצלחה. לדבריו, התסכול שחש כגבר מוגבל, במיוחד בנוגע לחוסר התפקוד המיני, דחפו אותו לחיפוש אחר ריגושים חלופיים זולים אצל סוחרי הסמים. כנרקומן מכור להרואין, הסוף נראה קרוב מתמיד. הוא הגיע לקרקעית, בלי דרך לקום על הרגלים. ואז, ביום אחד הוא החליט לקחת את עצמו בידיים.
"בגיל 42 הייתי עמוק בשימוש בסמים, וידעתי שלא נשאר לי הרבה זמן לממש את ההבטחה שהבטחתי לעצמי", נזכר קורדל, שב-14 ביוני 2012 נטל מנה אחרונה בהחלט של קריסטל מת', וממש לפני חצות הספיק לעשן סיגריה כהדרן לחייו כנרקומן. למחרת התעורר ונרשם לסניף ה-YMCA המקומי. המטרה: להכשיר עצמו לקראת המשימה המופרכת ומפרכת - לחצות את ארה"ב בכיסא הגלגלים שלו. תוכנית האימונים כללה שחייה ומשקולות והמשיכה ברכיבה על כיסא הגלגלים במסלולי ריצה בתיכון סמוך ובכבישי לוס אנג'לס. התוכנית קרמה עור, גידים ושרירים, בניגוד לעצת רופאיו שהזהירו כי מדובר בפעילות שעלולה לסכן את תפקוד כתפיו ולהפוך אותו לחסר ישע. "הייתי נחוש להצליח במשימה שהטלתי על עצמי - בגלל אותה התחייבות עצמית לעשות משהו משמעותי בחיי, וגם כדי להסב נחת לאבי ואמי שתמיד חשו עלבון על היותי נרקומן. רציתי שיהיו גאים בי לשם שינוי", הוא מסביר.
רעיון מטורף שהתחיל במיזם עסקי כושל
הרעיון המטורף חסר התקדים לחצות את ארה"ב בכיסא גלגלים ידני עלה לראשונה בראשו של קורדל ב-2009 כחלק מקמפיין גרילה למיזם עסקי שלא הבשיל. הפעם מה שהניע אותו זה המנוע הפנימי שבלב, אבל הוא נדרש להיערכות לוגיסטית מורכבת. השתלבותה של הבמאית פראנס בפרויקט ברגע האחרון אפשרה לזה לקרות כהפקת קולנוע. היא גייסה מימון ראשוני, השיגה קרונוע שליווה את המסע בימים ושימש כמקום לינה בלילות וליהקה ארבעה אנשי צוות מרקע קשה ובעיות נפשיות קשות. אל החבורה הצטרף אחיינו של גייב, כריסטופר, צעיר מכור לסמים וחבר בכנופיה.
הגודש האנושי והרגשי שנוצר בתא המשפחתי המאולתר והמעוות הזה היווה בדיעבד את המכשול הגדול ביותר. "מה שמוצג בסרט הוא החלק החיובי של הסיפור כי רצינו לעודד אנשים, אבל היו לנו בעיות קשות מהיום הראשון", מעיד קורדל וחושף שכבר אחרי שבוע הרוחות סערו בתוך הצוות, אצבעות מאשימות הונפו, ואיומים נזרקו לאוויר. המסע עמד להסתיים כבר בתחילתו.
"כולנו היינו זרים, וכולנו היינו אבודים - מסוממים, הומלסים, ותשושי נפש. לצפות מהחבורה הזאת לבלות יחדיו בדרכים זמן רב כל כך בנסיעה של 8 קמ"ש זו דרישה שאפתנית, אבל לא חשבתי שזה יהפוך להיות רע כל כך מהר כל כך. אישית, מבחינה פיזית, מנטלית ורגשית הייתי הרוס, אבל זה היה התפקיד שלי לאחד את כולם ולמקד אותנו במטרה האמיתית. מה שגיליתי זה שאני יכול להנהיג אנשים, ומה שאני הכי גאה בו זה שלא הונף אף אגרוף במהלך המסע. זה נשמע מוזר, אבל זה הישג ענק".
הרכיבה המתמדת לאורך שלושה וחצי חודשים הביאה עמה עומס בלתי נתפש על גופו של קורדל. במהלך הצפייה בסרט קשה שלא להתרשם מהעקשנות ומהסיבולת שלו כשהוא דוחף את גלגלי כיסאו בעליות ובירידות, תחת השמש הקופחת או בגשם שוטף, לאורך כבישי מדינת קליפורניה, אריזונה, ניו מקסיקו, טקסס, אוקלהומה, מיזורי, אילינוי, אינדיאנה, אוהיו, פנסילבניה, ניו ג'רזי וניו יורק - כל הדרך לבית ספר התיכון שלו בעיר המפסטד שבלונג איילנד. אבל למעט רגע אחד של קריסת כתפו הימנית ליד העיר דנינג שבניו מקסיקו, הוא נשאר נחוש להשלים את המשימה. "כדי לרצות לעשות את מה שאני עשיתי, אתה לא יכול להיות שפוי במאה אחוז. רוב האנשים אפילו לא יעלו זאת בדעתם", הוא מודה, "המאמץ הפיזי שלי כלל התמודדות עם כאב באופן יומיומי, אבל באף רגע לא הרגשתי שאני לא מסוגל לעשות את זה. ההשפעות החיצונית אולי ייאשו אותי בכל רגע, אבל ביני לבין עצמי - לא היה בכלל ייאוש".
איך נראתה שגרת היום שלך במהלך המסע?
"בתחילת המסע סדר היום שלי היה לקום בבוקר ולהתגלגל לאורך כמה שעות, עד שהיינו עוצרים בצהרים לאכול ולנוח, ואז ממשיכים עד הלילה. כשהגענו לאוהיו, לוח הזמנים השתנה. לא הייתי מסוגל יותר להיות עם אנשי הצוות. לא רציתי לחזור לקרונוע עד לשעת השינה, אז הייתי מתגלגל ללא הפסקה עד ללילה. אם לא הייתי עושה את זה, הייתי משתגע".
במהלך המסע שעבר דרך 12 מדינות ובמשך 99 ימים, נתקל קורדל בכמה וכמה מצבים מסוכנים בשולי הדרכים, חלקם כבישים מהירים וסואנים. כל משאית חולפת הייתה בגדר איום שהיה ראוי לשים אליו לב, ולא פעם הוא מצא עצמו מוטל על האספלט לאחר שנפל מכיסא הגלגלים. עם זאת, הרגע המפחיד ביותר עבורו היה מתקפה של כלבים שוטים בכביש שומם באריזונה. "כשהבחנתי בהם שועטים לעברי התחלתי לחשוב מה לעשות", הוא נזכר, "התגובה הראשונה שלי הייתה לאפשר להם להסתער על רגליי המשותקות ובכך לגונן על הידיים. ואז פשוט ניסיתי להתחמק מהם בגלגול בלתי פוסק של כיסא הגלגלים. הייתי כל כך ממוקד שלא שמתי לב שאני נגד כיוון התנועה. למזלי רכב שהגיע מולי רכב צפצף ללא הפסק, וזה הבריח אותם ברגע האחרון".
היו בוודאי כאלה שריחמו עליך, איך קיבלת את זה?
"לא הייתי מוכן לתת לאף אחד לדחוף אותי. גם כשהיה לי ממש קשה והרגשתי שהזרועות שלי נושרות מגופי. חוץ מזה, בירכתי על כל מי שבא לעזור, בין אם זה בגלל רחמים או השראה. מעולם לא הרגשתי שאני יותר מדי גאה או יותר מאצ'ו כדי לקבל עזרה. מה שכן, הייתי מתוסכל בגלל שיותר מדי פעמים הרקע שלי כנרקומן לקח את קדמת הבמה מבחינת התקשורת. תייגו אותי כמשהו שלילי, וזה הכעיס אותי. מאז ניסיתי להצניע את עניין הסמים".
מספרים שארצות הברית מפולגת - חשת בכך במהלך המסע?
"חשתי את התסכול באפאצ'י ג'נקשן באריזונה. זה נורא. גרים שם אינדיאנים שחשים המון מרירות וכעס נגד הממשל על מה שקרה לעמם ולאדמתם. הזהירו אותי לא לעבור דרך האזור הזה כי התושבים המקומיים אלימים ועלולים לתקוף אותך. העוני שם הוא בלתי נסבל, לא ראיתי בחיים דבר כזה. זה מאוד עצוב. היינו בעוד אזורים של ארה"ב שהיו מאוד עניים ומוזנחים. אלה לא מקומות שמחים. אבל גם שם זכינו לתמיכה עצומה".
אחרי שהגיע לקו הסיום של המסע המפרך ב-8 ביולי 2013, קורדל הרשה לעצמו לנוח קצת - ומיד לאחר מכן ניצל את המומנטום לטובת מטרה חדשה ויומרנית: שלום במזרח התיכון. "יותר משהייתי נכה, הייתי פלסטיני גאה. גדלתי כזה מילדותי", הוא מודה, "אני זוכר את הוריי דבוקים לטלוויזיה, ואת אימא שלי בוכה על כך שאנשים מתים. זה תמיד הדהד במשפחתי. וכחלק מהייעוד שלי, כיוונתי למהלך שיגרום לשינוי בנוגע לסכסוך בין ישראלים לבין פלסטינים. שם הלב שלי נמצא".
התוכנית הראשונית של קורדל הייתה לצאת למסע לאורך המזרח התיכון, אבל הוא גנז אותה. "אני אולי משוגע, אבל לא מתאבד", הוא מסביר. המטרה הפעם הייתה להגיע לישראל ולחצות אותה עם כיסא הגלגלים שלו במסלול שיתחיל בקרית שמונה ויעבור דרך תל אביב ובאר שבע כל הדרך לסיום בירושלים. ממש בקטנה. לצורך כך הוא הצטייד בדרכון אמריקני (עד אז נמנע מלעשות כן והסתפק במעמד התושבות שלו), והחל במגעים עם הרשויות בנוגע להגעתו. אלא שאז ב-8 ביולי 2014 - שנה בדיוק לאחר סיום המסע שלו בהמפסטד ניו יורק, פרץ מבצע "צוק איתן" בעזה ואיים להכשיל את יוזמת השלום שלו. "לא ידעתי למה לצפות. מרחוק זה נראה כמו משולש ברמודה. בסופו של דבר החלטנו פשוט להגיע לישראל ולעשות את זה", הוא נזכר.
עם נחיתתו בספטמבר, הופתע קורדל לגלות עד כמה ישראל בטוחה, למרות המתיחות באזור. למרות זאת, הוא החליט לוותר על הרעיון לעטוף את עצמו בדגלי ישראל ופלסטין באותו רוכב על כיסא הגלגלים כדי לא לעורר אנטגוניזם כלפיו באותה תקופה רגישה. הפעם הוא הסתפק ברכיבה צנועה לאורך כביש החוף בין חיפה לתל אביב. הוא מספר שזכה בעיקר לפרגון לאורך ארבעת ימי המסע, אך הקפיד שלא לדבר על פוליטיקה ובעיקר להתחבר לאנשים - בהם גם נכי צה"ל שהצטרפו אליו.
"היה לי חבל שוויתרנו על הדגלים כי לא משכנו מספיק תשומת לב, אבל הכול היה מאוד חיובי חוץ מזה", הוא מספר, "רוב האנשים שפגשתי היו אנשים שמאמינים בשלום, ולפיהם שני הצדדים טועים. משפחה אחת מתוך שש המשפחות שהתארחתי אצלם תיארה מצב שבו ישראל עושה הכל נכון והפלסטינים טועים בהכול. זה היה לי קצת מוזר. מה שהפתיע אותי שרוב האנשים נמצאים במרכז. חוץ מזה נדהמתי כששאלתי אנשים מה דעתם על מה שקורה בגדה המערבית, הם לא ידעו על מה אני מדבר כי הם קוראים לחבל הארץ הזה השטחים הכבושים".
מאז חזר קורדל מישראל, הוא הספיק לעשות סיבוב נוסף של 198 קילומטרים לאורך לונג איילנד כחלק מקמפיין לאימוץ בעלי חיים ב-2015. הוא גם חזר לטלוויזיה כשחקן עם הופעות אורח בסדרת המתח CSI. חייו האישיים קיבלו תפנית חיובית כשהכיר את בת זוגו הנוכחית ואימץ את שני ילדיה ("אני יודע שלעולם לא אהיה אב ביולוגי, וזה קשה. אבל הם כמו הילדים שלי"). לרוע מזלו, אביו אובחן כחולה סרטן והוא הקדיש את עצמו לטיפול בו עד למותו. "מבחינה פיזית אני גמור, ומות אבי הותיר אותי תשוש וריק מבחינה מנטלית. מתוך הדכדוך, הבנתי שאם אני לא חוזר להתגלגל, הנשמה שלי תגווע. כולם מנסים למנוע ממני לחזור לזה בגלל הכאבים בכתפיים ובידיים, אבל הכאב גדול יותר מבחינה נפשית. זה הכי חשוב. אני אולי לא אוכל להתעלות על המסע שלי מחוף לחוף, אלה היו השלושה וחצי חודשים הכי עשירים ומשמעותיים בחיי. כל הכסף והתהילה בעולם אינם יכולים להשתוות לתקופה הזאת בדרכים ואיך שזה גרם לי להרגיש".
ואכן, למרות מגבלות הגוף והכאבים, קורדל מתכונן לאתגר הבא שלו שעתיד להתרחש בקולורדו: מסלול של 21 קילומטרים בלבד אבל בעלייה תלולה במיוחד. לאן עוד אפשר לעלות מפה? "אם מישהו יגיד לי שאני לא חייב לדאוג לכסף, ולהתעסק בכל הלוגיסטיקה כדי לרכוב על כיסא הגלגלים שלי מסביב לעולם - אני אסכים מיד. אין לי כוח להפיק את זה ואני אצטרך להתאמן המון, אבל אני בעניין".
לפנייה לכתב/ת 
