המסע לעיר הצבועים: יריב כץ ובתו מטיילים באתיופיה
כל מה שהצלם יריב כץ היה צריך כדי לשכנע את בתו איילת להצטרף אליו הפעם לטיול בעיר הרר שבאתיופיה, זה להבטיח לה סלפי עם צבוע. התנאים לא היו פשוטים, גם לא תמיד האוכל, אבל מה הסיכוי לפגוש עיר שתושביה חיים בשלום עם צבועים. אפריקה לא למפונקים - חלק א'
כשמגיע הזמן לבחור יעד חדש לטיול, לפני שאני בודק ביקורות, כתבות או אטרקציות - אני בודק בגוגל תמונות. סתם ככה, חיפוש לא ממוקד וגלילה ארוכה בדף התוצאות. כשהתעניינתי באזור אתיופיה, כמה תמונות צדו את העיניים שלי - בכולן שילוב מפתיע של תושבי העיר הרר יחד עם הכוכבים האחרים שבעיר, הצבועים. כן, אותה חיית פרא שבטח סבתא שלי התכוונה אליה כשהיא הייתה קוראת לי ביידיש "א וילדע חייע".
נראה שהצבועים סובלים ממוניטין שלילי בכל העולם, פרט לעיר הרר שבאתיופיה, שכבר כמה מאות שנים מתרחש סיפור אהבה בין תושביה לצבועים המנוקדים החיים מסביב. כל כך מיוחד הסיפור הזה, שהוא אף התפרסם בספר "Among the bone eaters" של מרקוס ביינס רוק. לא היה קשה לשכנע את בתי איילת להצטרף אליי לטיול שם, והספיקה הבטחה שתוכל להאכיל במו ידיה צבוע פראי או אפילו לזכות בסלפי נדיר.
הרר נמצאת במזרח אתיופיה והיא משמשת כעיר בירה של הררי, הקטן במחוזות אתיופה. מדובר בעיר יחסית גדולה: מעל ל-300 קמ"ר וכ-150 אלף תושבים (נכון ל-2012). מלבד הטבע, העיר נחשבת לרביעית בחשיבותה לאיסלאם, עם מעל ל-100 מסגדים.
להרר אפשר להגיע בטיסה קצרה מאדיס-אבבה, אבל אנחנו בחרנו לנסוע 500 ק"מ לאורך השבר הסורי אפריקני. אז על פני כפרים ציוריים ועיירות פסטורליות לא בדיוק חלפנו, אלא יותר על פני שבטים נידחים שחיים בהם באוהלים, פחונים ובקתות בוץ וקש. אבל, מחוץ לבית הספר עומד שוטר ועוצר את התנועה כדי לאפשר לתלמידים לחצות את הכביש, ממש כמו בשכונה שלכם.
לטיולים נוספים של יריב כץ ובתו איילת:
יפן החלק הראשון: אל תנסו להבין את הטירוף המדהים של טוקיו
החלק השני: יאקושימה: מים, יער ועירום בחול החם
ציון המקראית האמיתית
לא משעמם בדרך הארוכה להרר. הכביש עובר במרכז העיירות שבדרך ומאפשר הצצה לחייהם של אלפי התושבים החיים לאורכו. לא רק תלמידי בתי הספר, גם עדרי בקר, חמורים ועיזים או קופיפים ובבונים - כולם אוהבים ללכת במרכז הכביש הסלול ולא חס וחלילה בצידי הדרך. אם במקרה נדרסת פרה, חייב הנהג הפוגע להמתין למשטרה ואז לשלם לבעל הפרה עד כאלף דולר פיצוי.
עד עכשיו אני לא בטוח באיזה צד נוהגים בכבישי אתיופיה. רוב הדרך נסענו בצד שמאל של הכביש, ורק כשהגיע רכב מולנו עבר הנהג לצד ימין. הדרך עצמה מזכירה את הכביש לירושלים - באב אל וואד, בעיקר בשל שלדי המשאיות המחלידים הפזורים בצידי הדרך. וכמובן, אי-אפשר שלא להזכיר את העובדה שהרר גם היא מוקפת חומה. ואגב, אם ממשיכים דרומה מגיעים לציון - כפר ראסטפארי המאוכלס בעולים מג'מייקה שבטוחים שאתיופיה היא ציון המקראית האמיתית.
גם באתיופיה הראסטפארים ידועים בחיבתם לעשב המתוק, וציון היא המקום היחיד במדינה שבו המשטרה מעלימה עין משימוש בסמים קלים, אם לא מחשיבים לעיסת גת כסמים קלים. השוק הגדול בעולם לגת, אגב, לא נמצא בתימן אלא בהרר, וביחד עם החילבה, הם מיוצאים מאתיופיה לתימן.
בקר חי לארוחת בוקר
גם הקפה מהרר נחשב לאיכותי במיוחד. הוא חמוץ, מר ושונה מהקפה השחור המוכר, מעין טעם נרכש. מקובל לשתות כאן משקה שמכיל קפה ותה ביחד, כשאת התה באתיופיה מכינים מעלי עץ הקפה. את הקפה שותים בד"כ כקינוח, אז המשכנו למזנון דרכים טיפוסי וחשבנו לאכול ארוחת בוקר ביחד עם המדריך והנהג, עד שראינו את התפריט: בשר בקר הנחתך לקוביות במקום ומוגש חי עם אינג'רה (פיתה אתיופית), רוטב חריף ונאכל ביד. הסתפקנו בבננות וקלמנטינות שקנינו בהמשך.
אתיופיה היא מדינה אפריקנית גאה שלא נכבשה על ידי קולוניאליזם אירופי, חוץ מאותן חמש שנים של כיבוש איטלקי. כיבושים מוסלמים דווקא היו בשפע, וככל שמתקרבים להרר - העיר הרביעית בקדושתה לאיסלאם - השפעת התרבות הערבית והאיסלאם מורגשות יותר ויותר. עדרי הפרות מתחלפים בעדרי גמלים, הברכה "סאלאם עליכום" מובנת על ידי רוב העוברים והשבים והשיא כשמגיעים לעיר עצמה, שבה נמצא ריכוז מכוניות הפז'ו 404 הגדול ביותר שראיתי מאז עשיתי מילואים בעזה לפני 25 שנה.
הגענו למלון ואחרי הצ'ק-אין סבל זקן העמיס על גבו את שתי המזוודות שלנו וצעד במדרגות לקומה השלישית. בקומה הראשונה חטפתי בכוח מידיו את המזוודה של איילת מחשש לחייו. קוצר הנשימה והאוויר הדליל בגובה 2,000 מטר הורגש היטב בטיפוס במדרגות גם על ידינו.
בירה ואלכוהול לא ניתן היה להזמין במלון ויצאנו לארוחת ערב באחת משתי המסעדות המומלצות לתיירים בעיר. מבחינת הלוק היא נראתה יותר כמו מקבילה מקומית לשווארמייה, אבל אפשר היה להזמין גם פיצה (המנה היקרה בתפריט, כ-30 שקל). נשארנו עם האינג'רה המצוינת שעלתה כ-12 שקל למנה עם בשר בקר או עוף.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר קצת מבאסת במלון (שכללה רק חביתה ושתי פרוסות לחם שהגיעו מרוחות בריבה ודבש), יצאנו לסיור רגלי בעיר, שפתחנו בשוק המיחזור - שבו מפורק לגורמים כל דבר מקולקל ונמכר מחדש כחלקי חילוף. מחפשים גיר או מנוע לפז'ו 404 שנתון 1970? זה המקום. מי שלא זקוק לחלקי חילוף נדירים יכול לוותר ולהגיע ישר לעיר העתיקה מוקפת החומה, שבזכות סמטאותיה הצרות כמעט ולא רואים מכוניות בתחומיה, רק חמורים, עיזים וגמלים - קצת כמו יפו לפני 100־500 שנה. העיר העתיקה, המכונה ג'וגול, הוכרזה בשנת 2006 כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.
אפשר לבקר בכמה מוזיאונים, או להיכנס לאחד מיותר ממאה המסגדים במקום, אבל הקסם ההררי הוא שיטוט לא מתוכנן ברחובותיה הצרים, שכמו כמעט בכל עיר באפריקה הופכים לשוק אינסופי. המראות כל כך שונים מהמוכר, צבעוניים ומלאי חיים, כך שבשמחה הייתי הולך לאיבוד לכמה שעות.
במרכז העיר העתיקה יש כיכר גדולה ועל הגגות מסביב ובאוויר עשרות ציפורים, דיות שחורות שמחכות לנו, התיירים. מהקצבייה הסמוכה יצא אחד המקומיים עם כמה חתיכות בשר, והורגשה ההתרגשות באוויר. הדיות צללו וחטפו את חתיכות הבשר מידו המושטת. ניסיתי גם להאכיל מכף ידי, אבל ממני ,פרנג'י (אדם לבן בכינוי מקומי), הדיות השחורות פחדו. ההצגה עלתה לנו בטיפ של 100 ביר, שהם כ-15 שקל, למאכיל הדיות.
לפני הפגישה המתוכננת עם הכוכבים האמיתיים בהרר, הצבועים, עצרנו לארוחת ערב מוקדמת במסעדת התיירים השנייה המומלצת בעיר. יש מנהג מקומי להאכיל את הצבועים באזור, כשלדעתי זה נובע מבשר קשה שתיירים מפונקים כמוני זרקו עוד לפני שהגיעו חתולים להרר. את הבשר הקשה שלי, למגנת לבם של המלצרים, באמת חילקתי לחתולים שהסתובבו שם.
מנקים את העיר
קודם כל, לא ברור לי למה אומרים "חושך מצרים" ולא חושך אתיופיה, כי כמעט שאין תאורה ברחובות. נסענו לכיוון "גבעת הצבועים" ולמרות האורות הגבוהים שבקעו מפנסי הג'יפ שלנו הנסיעה הייתה קצת מפחידה. מדי פעם קלטנו בצידי השביל לא מעט אנשים שצועדים להם, כשלא ממש נראה שמפריע להם שהאזור שורץ חיות טרף אימתניות. לפחות הבנו שאנחנו בכיוון הנכון.
ואז, ראינו אותם. עשרות זוגות עיניים נוצצות בחשיכה, מסביב, בכל מקום, מחכים לארוחת הערב. לצבועים ולתושבי הרר היסטוריה בת 500 שנה של שיתוף פעולה. באותה עת נפערו פתחים מיוחדים בחומת העיר העתיקה, במטרה לאפשר לצבועים להיכנס בלילה לעיר ולנקות את שאריות האוכל. עד היום, בשעות הקטנות של הלילה, הם מסתובבים בעיר בין דרי הרחוב הישנים על הרצפה, מבלי לפגוע אלו באלו. האכלה מסודרת מתקיימת בכל ערב במשך 60 השנים האחרונות, אותה ייסד אביו של יוסוף עבאס, איש הצבועים שכבר ממתין לנו במקום.
הנהג מחנה את הג'יפ כ-10 מטרים מיוסוף, ומשאיר את האורות דלוקים. יוסוף פותח בסדרה של שריקות וצעקות לעבר הצבועים שמתקרבים ומקיפים אותו, והוא זורק להם חתיכות בשר ועצמות. "הצבוע שאוכל ישר מהיד עוד לא הגיע", אמר איש הצבועים. לכל צבוע יש שם, והוא מכיר את כולם.
אז הצבוע המפורסם הגיע, נעמד במרחק של מטר בערך מיוסוף והמתין. יוסוף אמר משהו למדריך שלנו וזה הזמין את איילת להתיישב על סלע ליד יוסוף. משהתיישבה לקח ענף יבש ותקע לאיילת בפה ואמר "תחזיקי", והניח חתיכת בשר על המקל. הצבוע, שנראה כמו כלב ענק עם פרווה מטופחת, התקרב לאיטו ובעדינות משך את הבשר מהמקל, פסע לאחור ואכל. איילת קרנה מאושר ואני צילמתי, שוב ושוב. אחר כך התחלפנו.
את שאריות הבשר חילקנו גם לצבועים שפחדו להתקרב, והם הגיבו בקולות הצחוק המפורסמים שלהם.
הסלפי הנדיר בידינו, וכך גם חוויה שקשה להאמין שאפשר לקחת בה חלק - חוויה שעד לפני זמן מה הייתה סתם עוד תמונה שמשכה את תשומת לבי בגוגל.
יש משהו קסום בלהיות בעיר עתיקה שנוסדה אי אז במאה ה-16, להאכיל מקרוב חיית טרף שבכל נסיבה אחרת היינו בורחים ממנה - וזה הופך אף למיוחד יותר כשמגלים שלא מדובר בסתם עוד אטרקציה מבוימת לתיירים אלא ביחסי גומלין של ממש - הצבועים זוכים לארוחות קבועות ובני העיר זוכים למדרכות נקיות ול"פינוי" שאריות המזון.
לפנייה לכתב/ת 
