האנשים שבוחרים בזוגיות רעה על פני פרידה
המכוונים להתמזגות הם תלותיים באופיים. הם חיים למען אחר כלשהו, ומרגישים מצוקה נוראית מעצם המחשבה שהם ייפרדו ממנו. לפיכך, הם מוותרים על הצרכים שלהם, מנסים לגלות את רצונותיהם של האחרים, והופכים את הרצונות הללו לרצונותיהם. במובנים מסוימים, אלו אנשים שהופכים להיות האויבים הכי גדולים של עצמם. מבט מבפנים על המזוכיסטים הרגשיים
בטורי הקודם דיברתי על סגנונות שונים של אנשים שמפחדים להתמסר לקשר. בטור זה אדבר על אנשים שכביכול מתמסרים לקשרים, אך בצורות מעוותות שבאות על חשבונם. אני בעיקר מתכוון לאנשים תלותיים, מזוכיסטיים או בעלי נטייה להתמזגות עם האחר, שאצלם הכמיהה להתמסרות הופכת בעצם לסוג של כניעה.
אנשים שמכוונים להתמזגות הם תלותיים באופיים. הם חיים למען אחר כלשהו, ומרגישים מצוקה נוראית מעצם המחשבה שהם ייפרדו ממנו. לפיכך, הם מוותרים על הצרכים שלהם, מנסים לגלות את רצונותיהם של האחרים, והופכים את הרצונות הללו לרצונותיהם. במובנים מסוימים, אלו אנשים שהופכים להיות האויבים הכי גדולים של עצמם. הם לא מתנהגים כך כיוון שהם נהנים מכאב ומסבל, כפי שמקובל לחשוב בהקשר המיני של מזוכיזם, אלא כי מתחת להתנהגות זו הם מחזיקים באמונה מושרשת שבכדי לשמור על האחרים קרובים אליהם ולקבל מהם תשומת לב, עליהם להקריב את עצמם.
המזוכיסט מעביר באמצעים שונים את הכוח לאחר, ומעניק לאחר את עצמו כמתנה, ובכך הוא מקווה שהאחר ירצה להיות איתו ולאהוב אותו. ניתן למצוא לכך ביטויים שונים בחיי היומיום: קושי לקבל החלטה ולהעביר את הבחירה לאחר, המעטה בערך העצמי, ביקורת עצמית, נטייה להתלונן מתוך רצון עז בתשומת לב, רצון לנצח במאבק צודק ומוסרי על פני קידום פתרון פרקטי לבעיה, צורך "להקיא" את כל הסיפור שלי כבר בדייט הראשון מתוך הרצון להתמסר, פגיעה וסיכון עצמי ועוד מגוון ביטויים.
אפשר להבין התנהגות מזוכיסטית כהגנה מפני חרדת הנפרדות או הנטישה. המזוכיסט אומר לעצמו, "אני מעדיף לסבול בשביל האחר או להיות קורבן, על פני לא להיות בקשר בכלל". המזוכיסט למד בילדותו כי דרך סבל או דרך היכולת להתאפק ולשאת אותו, הוא מקבל אהבה ותשומת לב. ניתן לראות לעיתים התנהגות זו אצל ילדים שמכניסים את עצמם לצרות רק כדי לקבל תשומת לב מהוריהם. ילדים שגדלים להיות מבוגרים מזוכיסטיים, גדלים לעיתים עם הורים מענישים, ביקורתיים מאד, מרתיעים או נעדרים מבחינה רגשית. הצורך הפסיכולוגי להפוך את העונש שהם קיבלו באופן בלתי נשלט בעבר לחוויה נשלטת בהווה, גורם להם, כמבוגרים, לפעול כנגד עצמם. אלא שבניגוד לעבר, הפעם הם אלה ששולטים בזמן ובמקום שבו "העונש" נעשה. גם אם זה נשמע מעוות, זה כן מקל על החרדה ונותן להם תחושה של שליטה.
כמו כן, היכולת לשאת כאב ולהקריב בשביל האחר, מעניקה לאנשים אלו את תחושת הכוח שחסרה באופן אינהרנטי למזוכיסט. עמוק בתוכם ניתן למצוא תמהיל של עצב עמוק, אשמה והתמרמרות. האשמה המקורית נוצרה מתוך כך שהם למדו להאשים את עצמם בקשר הראשוני הלקוי עם הוריהם, בחזקת "עדיף לחיות כחוטא בעולמו של אלוהים, מאשר לחיות בעולמו של השטן". כלומר, לילד עדיפה המחשבה שהוא רע בסביבה שהיא טובה, מאשר לחשוב שסביבתו רעה. יש כאלה שמסתכלים על מזוכיזם כעל דיכאון עם תקווה. הדיכאוני מרגיש שהוא רע, ואיבד את התקווה לחיים טובים יותר, אולם המזוכיסט עדיין מחזיק בתקווה, ונלחם על מה שמגיע לו.
עם השנים, האשמה מלווה אותם והופכת לעיתים את חייהם הבוגרים למייסרים. בכל פעם שהם רוצים משהו לעצמם, תופסים מקום משלהם או רוצים לתת דרור לצרכים ולחלומות שלהם, מיד מתגנבת לתוכם תחושת האשמה הישנה. יחד עם האשמה מסתתרים גם עצב, התמרמרות או זעם שמקורם באי-צדק או ביחס בלתי הוגן שהם זוכים לו מאחרים. התלות באחר יכולה לגרור אחריה אגרסיות שיצאו החוצה ברגע שהאחר לא יצליח לחזק את הערכתם העצמית. כאשר האחר אינו נותן למזוכיסט את מה שהוא מרגיש שמגיע לו בעבור כל ההקרבה העצמית שנתן, המזוכיסט עלול להתמלא בזעם קדוש.
האלטרואיזם הפך לאגוצנטריות
לא פעם, בתהליך הטיפולי, המזוכיסט מגלה שהוא משותק מחוסר יכולתו ליהנות ממשהו, שיש בו איבה לאחרים ולחיים עצמם, ושמאחורי האלטרואיזם שלו מסתתרת בעצם אגוצנטריות דקה ורצון גרנדיוזי להיות חשוב. אלטרואיזם ואנוכיות הם בעצם שני צדדים של אותו מטבע, מטבע של חוסר אהבה עצמית. איננו יכולים באמת לאהוב אחרים ולהתמסר אליהם אם אנחנו לא באמת אוהבים את עצמנו. כלומר, אם אדם אוהב רק אחרים, בעצם אין הוא אוהב כלל. האלטרואיזם והאנוכיות הם בעצם שתי אסטרטגיות שונות המשמשות כהגנה מפני הקושי לאהוב, והקושי להתמסר באמת.
ניתן להתבונן בטבעו המתעתע של האלטרואיזם דרך "האימא הפולנייה" המקריבה בעבור ילדיה. אותה אימא לא אנוכית שמוכנה להקריב את עצמה בשביל ילדיה, מצפה שהם ילמדו ממנה מה זה להיות אהוב ולאהוב אחרים. אולם להפתעתה, ילדיה גדלים בהרגשה של חרדה, חשש מגינוייה של אמם ורצון למלא אחר ציפיותיה. הם בעיקר שותפים לטינה הנסתרת של אימם כלפי החיים, וכל אלה הופכים אותם למבוגרים ממש לא מאושרים.
אין דרך טובה יותר ללמד את ילדנו מהם אהבה, שמחה ואושר מאשר להעניק להם דוגמה אישית לחיים של אהבה, שמחה ואושר. ילדים צריכים להרגיש אהובים על ידי הורים שאוהבים את עצמם ואת החיים באמת ובתמים. אנשים בעלי נטייה מזוכיסטית צריכים למצוא לעצמם מערכות יחסים שבהן יקבלו אותם לא רק כאשר הם יקריבו את עצמם, אלא גם כאשר הם יכעסו, יתנהגו באנוכיות, ויילחמו על הצרכים והחלומות של עצמם, למרות האשמה שהם ודאי ירגישו על כך. הם צריכים למצוא בני-זוג שיהוו עבורם מודל לאהבה עצמית, כאלה שאוהבים את עצמם מספיק בשביל לעמוד על שלהם מבלי להרגיש על כך אשמה.
הם צריכים להבין שלכעוס על אחרים זה טבעי כאשר הם לא מקבלים את מה שמגיע להם, ושמותר להם לבקש, לרצות, להפגין אסרטיביות בריאה ועדיין להרגיש אהובים. גישה מתקנת זו תחשוף אותם בוודאי לאשמה, בדידות וחרדת נטישה, אולם רק דרך היכולת לשאת ברגשות אלה, המזוכיסט יבין שאין הוא יכול להשתמש באחר ככיסוי מפני בדידותו, וככלי המחזק את ערכו העצמי באמצעות הקרבה.
התמסרות אמתית היא ההיפך מכניעה. התמסרות היא כוח הפועל לקראת צמיחה, בעוד שכניעה משמשת כמנגנון הישרדותי קדום. קל לבלבל בין התמסרות לכניעה. התמסרות היא חוויה של אחדות וקבלה, של פתיחות ושל משהו חדש שפורץ מתוכי, בעוד שכניעה היא חוויה של היותי בובה על חוט, והיא מלווה בוויתור ובטינה.
לטור הקודם של רועי צור: מדוע חלקנו מפחדים כל כך ממחויבות?
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט ומרצה במסגרת "Funzing".
