הכירו את האנשים שלא מסוגלים לאהוב באמת
"כאשר הם פונים לטיפול, הם מתלוננים שהם מנסים כבר שנים לקבל באופן נואש משהו שידם לעולם אינה משגת. הם באים עם ההרגשה שהם אינם מצליחים ליצור קשר מספק כי לדעתם איש אינו אוהב אותם, אך האמת היא שהם עצמם לא יודעים כיצד לאהוב"
כשמרבית האנשים חושבים על הבעיות שלהם בתחום האהבה, הם חושבים במונחים של הקושי שלהם להיות אהובים במקום על הקושי שלהם לאהוב. כלומר, הבעיה של להיות נאהב היא מניסיוני, בעיה הפוכה של אי-יכולת לאהוב. הגישה של אי-היכולת לאהוב באה לידי ביטוי בהסתכלות על האחר באופן תועלתני, כלומר כפונקציה שבאה לשרת את טובתי האישית. אני רוצה לתת מספר דוגמאות בהם אנחנו משתמשים באחר ככלי למילוי צרכינו, ולאחר מכן להראות כיצד צורת התייחסות זו אל האחר - סופה שתרוקן את האדם ותשאיר אותו מבודד והפוך מכוונותיו המקוריות להתמלא ולהעניק לעצמו דרך האחר.
לטוריו הקודמים של רועי צור:
האנשים שבוחרים בזוגיות רעה על פני פרידה
גבר מסוים מתגלה כבעל יכולות כיבוש מרשימות. הוא משיג נשים שמתפעלות ממנו וגורמות לו להרגיש טוב עם עצמו. הוא מרגיש על גג העולם, אך עד מהרה האישה שאיתו לא מצליחה לעמוד בציפיותיו. היא מבקשת גם תשומת לב ויחס לעצמה, ונוצרים סדקים בקשר. כיוון שמטרתו הראשונית של הגבר היא להיות בראש ובראשונה נאהב ולהתמלא מתשומת ליבה של האישה, הוא מתרגז ומחליט לעבור לאישה הבאה, וחוזר חלילה;
אישה מסוימת נמשכת לגברים יפים ואטרקטיביים. היא מתרגשת בעיקר מהרגע שבו היא מציגה את הגבר שלה לסביבתה הקרובה, מהעיניים הנשואות אליו ומההתפעלות שהיא מקבלת בתמורה. היא מרגישה ניצחון בתחרות דמיונית בראשה, אולם בכך היא בעצם לא מתייחסת אליו, אלא לאחרים דרכו או באמצעותו; גבר מסוים עסוק במין כפייתי, כאשר כל מה שמעניין אותו הוא הסטוץ הבא. הוא כמובן אינו מתייחס לנשים בחייו באופן שלם, אלא רק לאותו חלק שמשרת את צרכיו; אישה אחרת מחפשת קשר קבוע בצורה כמעט כפייתית, אולם גברים שהיא מכירה מסיימים איתה את הקשר אחרי זמן קצר יחסית. הם מרגישים כי היא בעיקר רוצה אותם כיוון שאינה מסוגלת להיות לבד. כלומר, הם חשים שהיא משתמשת בהם כהגנה מפני בדידותה, אך בעצם יש לה אהבה מועטה להעניק להם.
כל האנשים שהזכרתי מתייחסים לאחר באופן תועלתני, שטחי ונצלני, אולם כאשר הם פונים לטיפול, הם מתלוננים שהם מנסים כבר שנים לקבל באופן נואש משהו שידם לעולם אינה משגת. הם באים עם ההרגשה שהם אינם מצליחים ליצור קשר מספק כי לדעתם איש אינו אוהב אותם, בעוד למעשה הבעיה היא הפוכה - הם אלו שאינם מסוגלים או יודעים כיצד לאהוב. מערכות היחסים שלהם נוחלות כישלון עם הזמן כיוון שלאחר נמאס בשלב כלשהו לאשר את קיומם. בן-זוגם מרגיש שצריכים אותו, יותר מאשר שאוהבים אותו.
אני רוצה להניח בצד לרגע את ההיבט המוסרי של העניין, ולשאול מה כל-כך רע בנקודת המבט התועלתנית? כולנו מורגלים בנקודת המבט הזאת, הרי התרבות הקפיטליסטית מתייחסת כך לכל דבר אחר בחיינו. ומה רע באנוכיות? אם לא קיבלתי בילדותי את מה שהיה מגיע לי, מדוע שלא אתבע כעת את מה שלא היה לי ואפצה את עצמי? אם נחשוב לרגע על אותם אנשים, נסכים כולנו שכוונתם טובה, והמטרה שלהם היא למלא חסך כלשהו בנפשם, לרפא את ה"אני האמיתי והפצוע" שלהם. אך האם הם מצליחים בכך?
האדם האנוכי לעומת המאהב ההדדי
כבני אדם יש לנו שני מצבי זיקה בסיסיים אל האחר - בראשון אנו מתייחסים לאחר כאל אובייקט, כחפץ שאנו משתמשים בו ועליו אנו שולטים. במצב זה אנו משתמשים באחר, ומנסים לקבל ממנו יותר מאשר לתת. כלומר, דברים זורמים אלינו אך לא יוצאים מאיתנו. בשני אנו נמצאים עם האחר במגע מהותי ועמוק מתוך הווייתנו. הקשר מתאפיין בהדדיות, בהעדר שליטה, בנוכחות משותפת ואמתית של שני הצדדים גם יחד, נפרדים אך מאוחדים. התנועה מהראשון אל השני היא תנועה לעבר האינטימיות. כשבני-זוג יכולים לבטא או לשמוע חלקים מתוכם שלא יכלו לבטא או לשמוע עד אז, הדבר מעיד כי המגע ביניהם הופך למהותי והדדי.
חשוב לציין כי אילו לא שני סוגי אנשים אלא שני סוגי מצבים. גם בני-זוג משתמשים זה בזה לעיתים, אף אחד אינו יכול להיות באינטימיות עם האחר כל הזמן. אולם יש כאלה הנוטים יותר לצורת הזיקה הראשונה בהתייחסותם אל העולם. וככל שאדם נוטה יותר לעבר הצורה הראשונה, כך הוא מתבדל מאחרים וכתוצאה מכך, מתרחק גם מהווייתו שלו. מי שמסתכל על האחרים באופן תועלתני - סופו שיסתכל גם על עצמו באופן דומה. כאשר אני מסתכל על האחרים כפונקציות שמסוגלות להעניק לי כל מיני דברים כגון הישגים, הערצה וכדומה, אני מתחיל לראות את עצמי באופן דומה, כיוון שאני מסתכל על עצמי מתוך ראייה צרה של הישגים, מעמד, תדמית ותפוקה.
אם אדם אינו מצליח לקבל את עצמו ואת קיומו, הוא זקוק כל הזמן להזנה מהאחר. כך מתגלה האנוכיות בשיא עליבותה. האדם האנוכי מתעניין בעיקר בעצמו, רוצה לעצמו, אינו חש עונג בלהעניק לאחרים, ואינו מגלה עניין רב בצמיחתם ובהתפתחותם. הוא מסתכל על העולם החיצוני מנקודת מבט של התועלת שהוא יכול להפיק מהאחר, וביסודו של דבר, אין הוא מסוגל לאהוב. אנוכיות ואהבה עצמית - לא רק שאינן זהות, הן לגמרי הפוכות.
האנוכיות היא עדות לאדם שאוהב את עצמו פחות מדי ולא יותר מדי כפי שמקובל לחשוב. הפרדוקס הנסתר מעיניהם של רבים המסתכלים על אחרים באופן תועלתני, הוא שמידת השלמות הפנימית וההכרה שהם כל-כך מייחלים לה, היא כמידת התנועה שהם עושים מזיקת הקשר הראשונה אל עבר השנייה שתיארתי קודם לכן. זאת מכיוון שרק דרך מגע אמיתי עם הזולת, רק דרך הקשר הלא תועלתני איתו, אנו יכולים לחוש את קיומנו שלנו ולנפץ את בדידותנו, ולהפך - רק כאשר נרגיש שלמים עם מי שאנחנו, כך נהיה מסוגלים להתחבר באופן אמיתי ולא תועלתני אל הזולת.
חלק חשוב ממה שכל קשר נותן לנו הוא הכרה של האחר בנו, בעצמיות שלנו. אולם כאשר אנו מסתכלים על האחר מנקודת מבט תועלתנית ופונקציונלית, האחר הופך להיות מעין בובה נשלטת על ידינו, ובאותה שנייה ההכרה שלו כבר לא שווה בעינינו. כתוצאה מכך אנו נאלצים להזין את עצמנו שוב ושוב, מבלי להתמלא לעולם. אך כאשר אנו נמצאים בקשר לא תועלתני או אנוכי עם האחר, ההכרה שלו משמעותית לנו מכיוון שאנו מכירים בו כאדם בפני עצמו ולא כאובייקט המשרת אותנו. תיאוריות פסיכולוגיות שונות שמות דגש על הצורך של שני אנשים להכיר זה בזה בכדי להפוך לאדם אחד. התינוק זקוק לאם כדי לגבש את העצמי שלו, כפי שהאם זקוקה לתינוק בכדי להפוך לאם. אנו זקוקים לאחר שיחשוב איתנו יחד על מה שעובר עלינו בכדי להבחין בין מציאות רגשית או פנטזיה, ודרוש לנו אדם אחר בכדי לחשוב איתו יחד את המחשבות הכי מטרידות וקשות שלנו.
מהי אהבת אמת?
אנוכיות, אם כך, מנוגדת לטבע הפסיכולוגי שלנו, והיא משאירה אותנו בסופו של דבר בודדים. בכל קשר אמיתי עם האחר, שנינו משתנים ומתמלאים ביחד. לעומת זאת, מי שמסתכל על העולם באופן תועלתני, רואה את האהבה כסחורה מתכלה, כאילו שככל שיציע לאחרים יותר, כך יישאר לו פחות. אך האמת היא שכאשר אתה מתחבר לאחר ומעניק לו יותר, אתה מתעשר מהחוויה ולא מידלדל ממנה.
אפשר בהחלט לומר שאהבה אמיתית אפשרית רק כאשר שני בני אדם יוצרים זה עם זה קשר ממרכז הווייתם. כלומר, כאשר כל אחד מגיע עם עולם שלם ומפותח משל עצמו, ואהבתם מאופיינת בכך שהם מתייחסים זה לזה באופן שאינו תלוי בצרכיהם. באהבה אמיתית אני לא צריך את האחר כדי להתקיים כי אני כבר קיים, אולם אני צריך את האחר בכדי לצאת מתוך עצמי, לצמוח, להתפתח ולהעשיר את עולמי מתוך ה"אחרות" שלו, בה בעת ש"האחרות" שלי מעשירה את עולמו.
בטור הבא נדבר על המרכיבים שמהם עשויה אהבה אמיתית.
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. מרצה במסגרת "Funzing".
