סיום העונה של "פאודה": צריך להודות, משהו מהקסם אבד

 

אין מנוס מלהודות שהעונה השנייה של "פאודה" שהסתיימה הערב (יום א', 22:00, yes EDGE) איבדה משהו מהקסם שייחד את הראשונה. נכון, ההפקה עלתה מדרגה, המתח הפך משוגע לגמרי והעלילה דרמטית יותר – דמויות משמעותיות כמו מורנו, אבא של דורון ושירין התפגרו על כל שעל משל צפינו בפרק של "משחקי הכס" – אבל משהו בחוכמה הפסיכולוגית של הנרטיב אבד לטובת אקשן נטו. דמויות מורכבות הושטחו; דורון קביליו הפך שלא בטובתו מהאדם שהסיפור קורה לו לאלוהים של הסיפור; הוונדטה האישית הוקצנה; הוא משוטט כה וכה עם פרצוף "תחזיקו אותי אני בקריזה" שלו, כולו מרמרת, וכולם מתיישרים לפיו.

זה הגיע על חשבון דמויות אחרות שקיבלו קצוות עלילה זניחים שלא הובילו לשום מקום. ראשונה הייתה רונה לי שמעון שעדיין לא ברור לי מה בדיוק היא עושה שם חוץ מלהיות אישה. כנ"ל הדמות של עידן עמדי שהיה אמור, אם הבנתי נכון, לנחם את נורית על מורנו, ומנגד אלי של יעקב זדה, שחקן מעולה שהתבזבז על תפקיד הגננת של קביליו.

 

 

מהצד השני דובר כבר לא מעט על ההבדל התהומי בין אבו אחמד הפנתר מהעונה הקודמת לנידאל אלמקדסי, הנמסיס הנוכחי. נידאל היה אכזרי יותר, קר רוח יותר, רצחני יותר וכמובן דאעשי יותר, קל לשנאה. המקומות היחידים שבהם האנושיות שלו באה לידי ביטוי הייתה במפגש או שניים עם אחיו, סמיר, ובמפגש אחר עם אשתו, מרווה, וזה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

המאבקים שהביאה איתה העונה הזו חסרו את המשענת הפסיכולוגית שהעמיקה את אלה של העונה הקודמת. רובם נשארו ברמת קרבות התרנגולים, גברים שמטיחים זה בזה חזות מנופחים ומתחרים במי מהם יותר מפחיד ומאיים. זה בלט בעיקר בסצנת הסיום, השמורה לעימות המתבקש בין דורון לנמסיס התורן. לא היה בה זכר לתחכום המרהיב של המפגש בין הפנתר לקביליו, היא סבלה מנפילת מתח בלתי הפיכה כשאבו סמארה, מפקד החמאס, הגיע למקום המסתור של נידאל ונזף בו על שחטף חייל יהודי.

ובצד כל אלה צריך להדגיש – "פאודה" היא עדיין אחת מסדרות האקשן הטובות שעשו כאן. הרף הוא הרף שהציבה לעצמה בעונה הראשונה, ובתוך הסקאלה הזאת היא עדיין אפקטיבית וייחודית בקנה מידה מקומי. אלא שהרעייה בשדות נטפליקס (העונה השנייה תעלה בנטפליקס לקראת סוף מאי) ובכלל בכרי-דשא בינלאומיים עשו אותה יותר אמריקנית מישראלית. הטובים הם טובים וקשוחים, הרעים הם רעים וחסרי תוחלת. המסר שנשלח לחזית העונה הקודמת היה שחיים על החרב הם חורבן דו-צדדי.

האופן שבו הסכסוך גובה מחיר נפשי משני הצדדים והופך את כולנו לקהי חושים הלך ונעלם. נשארנו עם אקשן מלוטש, מחוספס, מתובנת, לא כזה ש"24" ו"הומלנד" לא הביאו כבר קודם. מבט מהיר אל כותרות החדשות מוכיח שהמושג פאודה חלחל אל המציאות שלנו, אבל "פאודה" הסדרה התרחקה ממנו.