נקמה, לא אחדות

בתנאים שנוצרו כיום, אין כל טעם במאמצים להקים ממשלת אחדות. אמנם המצב הקשה שהותירה אחריה ממשלת ברק מחייב אחדות הן בתוך העם והן בין מנהיגיו כדי להיחלץ ממנו, אולם הולך ומתברר כי אלה שאחראים למשבר הקיומי אליו נקלעה ישראל, אינם מראים כלל סימנים שהם קולטים את משמעות מעשיהם. אין הם מוכנים להודות בכישלון דרכם, ולתמוך בדרך חלופית אותה פסלו. מתקבל הרושם, כי אובדן שררה מצער אותם הרבה יותר מאשר התוצאות העגומות של שלטונם הקצר והמזיק.
השמאל הישראלי שחולל וקידם את התהליך ההרסני של אוסלו, מתחלק לשתי קבוצות: אלה שעוינותם כלפי יריביהם הפוליטיים גוברת על זיקתם לאינטרס הלאומי ועל כן הם מתנגדים להצטרפות לממשלת אחדות בטענה האבסורדית של "נאמנות לדרך", על אף שברור לכל בר דעת שהדרך הוכחה כמופרכת בעליל, ואלה שכמיהתם לשררה גוברת של תחושת החרפה שלהם ולכן אינם מתנגדים להצטרפות לממשלת אחדות , בתנאי שלא יידרשו לתת כתף לכיבוי הלהבות ש"הדרך" שלהם הציתה. אין בשמאל הישראלי כיום הרהורי חרטה על שיקול דעת שגוי. אין נכונות להודות בהערכות מצב מוטעות ובמדיניות רווית סיכונים, נעדרת תבונה וחסרת אחריות כמעט בדרגה פלילית. השימוש במונח "כמעט פלילי" אינו שימוש בלתי שקול. אילו דירקטוריון של חברה היה מהמר על גורל החברה עליה הוא מופקד כפי שממשלת ברק הימרה על גורל המדינה, היו חבריו ללא כל ספק מורשעים בדין על הפרת חובת הזהירות שהחוק מטיל על כל דירקטור.
כדי שיהיה טעם באחדות דרושה מטמורפוזה מוחלטת בשמאל, בדרכי חשיבתו ובאופן התנהגותו. ללא הפנמת כישלונו והודאה במחדליו, אין תועלת או תכלית בהתחלקות בשלטון עמו. לממשלת אחדות יש ערך רק אם היא תיצור חזית ישראלית-ציונות מאוחדת כלפי מדינות ערב מחד וכלפי דעת הקהל העולמית מאידך. ללא אימוץ והזדהות עם מדיניות אקטיביסטית יותר, אין בהצטרפות השמאל כל תרומה לממשלת אחדות.
אולם נראה כי השמאל אינו מוכן או מסוגל לעשות זאת. אין הוא מסוגל לגייס את גדולת הנפש לנקוט בצעד הפשוט והמזערי ביותר שההגינות וההגיון מתחייבים. אין הוא מוכן להתייצב מול המציאות שהוא עצמו יצר ולומר: "שגינו. הבה ניתן יד להצלחת דרכם של אחרים שהזהירו בפני טעותנו". לא כך מתנהג השמאל, השבוי עדיין באגואיזם הכוחני שלו, הנעול עדיין בתוך הנרקיסיזם הסופני שלו. יכולת ההשתנות של השמאל הפוליטי חסומה ע"י אליטה שלמה בממסד האקדמי והתקשורתי המהווה את העורף הרעיוני וההסברתי שלו, אליטה שכל יוקרתה בארץ ובעולם, כל פרנסתה וכל מעמדה תלויים בהמשך קיום המיתוס של תבונתה המופלגת. הודאה מצידה בטעות, בכך שיריביה מימין צדקו בביקורתם, פירושה אובדן עולמה. על כן השמאל ממשיך לדבוק בקנאות יצרית בצדקת משנתנו. ביהירות תמוהה הוא ממשיך כאילו לא קרה דבר, בנידוי ובגינוי של כל מי שמעז לחלוק על עמדותיו.
על כן, אין צורך ואין צדק בצירוף השמאל ונציגיו לממשלה. אין בלבם כמיהה כנה לאחדות ואין במשנתם סימן לתבונה. ככלות הכל, הם הבטיחו עידן של שלום אך קירבו את המלחמה, הם הבטיחו שגשוג כלכלי אך יצרו במשק מיתון מתמשך ואבטלה מעמיקה, הם הבטיחו להפחית את נטל הביטחון אך גרמו להגדלתו, הם הבטיחו לקצר את שירות המילואים אך נאלצו להאריכו.
בנתונים הללו אין טעם בניסיונות פיוס והתקרבות עם אלה המסרבים להכיר בגודל הנזק שהם הסבו לישראל ולישראלים. במקום זאת, יש לפסול את שמאל וללעוג לו כפי שהוא נהג במתנגדיו. יש להרחיק אותו, במיטב המסורת המפא"יניקית, מכל עמדת שררה ומכל עמדת השפעה. יש לנהוג כלפיו במידת הבוז והביטול הראויה לגודל כישלונו ולהגלות את נציגיו לשוליים נידחים של הזירה הציבורית, לפינות רחוקות ושכוחות בהן יוגבלו ההרס והארס שבתורתם המעוותת למינימום האפשרי.
ומה בדבר האחדות? זו לא תושג על ידי מאמצי סרק לקבץ יחדיו קומץ אנשים בלתי-מאוחדים בממשלה נפוחה ומנופחת, אלא בניסיון לאחד את העם סביב רעיון סוחף של חידוש תביעת היהודים לאדנות על ארצם. מה שדרוש לאחדות איננו גיוס אנשים קטנים אלא גיוס רעיון גדול.