כך תוציאו ספר (ההתרגשות שלפני)

מה עושים עם כתב היד?

קודם כל, דואגים שיהיה לו גיבוי ממוחשב. אחר כך מוציאים כמה וכמה הדפסות באיכות סבירה. הפיתוי לעמד ולסדר את כתב היד כמו ספר אמיתי הוא די גדול, מה גם שכל תוכנת עיבוד תמלילים נפוצה מאפשרת לכם לעשות כן. אנא הימנעו מכך, ועוד מעט תבינו למה.

עם העותקים המודפסים, אחוזים בידיים רועדות מהתרגשות, הולכים לחנות קוויק קופי או אופיס דיפו הקרובה למקום מגוריכם, ושם מסדרים לכם תמורת סכום לא היסטרי כריכה עם ספירלה. גמרנו? הולכים לדואר, ושולחים לעצמכם עותק אחד הביתה בדואר רשום. כשהעותק מגיע, משאירים אותו בתוך המעטפה. לא פותחים ולא זורקים. לימים, כשספרכם הראשון יהפוך לרב מכר היסטרי ומפיק הוליוודי יציע לכם מליון דולר תמורת זכויות ההסרטה, ייתכן שיקומו תמהונים – כאלה שזה עתה גמרו לכתוב ספר – ויתבעו את ההוליוודי בתואנה נואלת שגנבתם להם את הרעיון וגם את דרכי הבעתו. אבל לכם יש בבוידעם הוכחה ניצחת שהייתם שם קודם, בדמות חותמת הדואר הרשום, עם התאריך, על המעטפה בתוכה מצוי כתב היד. הנה כך מגנים על זכות היוצרים המוסרית שלכם ומוכיחים כי יש לכם זכות קניין הגונה, שנרכשה בעמל ויגע, ביצירה מקורית משלכם.

לחילופין, אם גנבתם למישהו רעיון ודרכי הבעה, אתם בבעיה. לא נעזור לכם.

מה עושים עם ההדפסות?

שולחים לכל הוצאת ספרים שיש בספר הטלפונים ומחכים לטוב. ידוע לנו מנסיונם של עורכים ולקטורים ושאר בריות קוראות, כי רצוי שיגיע אליהם דבר קריא, היינו פלט מודפס באות סבירה בגודלה, בשורות מרווחות כדי שיהיה מקום להערות, ולא חפץ שכבר נראה בדיוק כמו ספר מסדרת "ספריה לעם". הבריות הקוראות מטעם ההוצאות רוחשות ניכור מסויים לכתב יד שצורתו כשל הדבר המוגמר. כן, גם הבריות הקוראות יודעות כי אין יותר דבר כזה ,"כתב יד", ועל כן, אם אתם תקועים בעידן העיפרון, אנא מצאו לעצמכם בריה מקלידה שתעשה זאת כראוי.

בשלב זה של החיים מובעת תהייה אם יש להוציא את הספר במסגרת הממסד או בהוצאה פרטית. לכו על הממסד. הסיבות רבות הן, אבל נתחיל מהסוף: אם אתם רוצים לראות את היצירה שלכם בחלון ראווה של סטימצקי בקניון ליד הבית, אין לכם ברירה. סטימצקי, המפיץ הגדול בישראל, פשוט לא מתעסק עם שום ספר שיצא לאור בהוצאה פרטית. ברוך בואכם לעולם האמיתי כבר אמרנו?

מצד שני, אם מדובר בספר זכרונות משפחתי לתצרוכת עצמית ולחבר'ה, ובאמת לא אכפת לכם מתהילת עולם, ראיונות בעיתונות, תמלוגים ופרס נובל – אפשר להוציא לבד, או באמצעות שירותי תיווך שתמצאו בדפי זהב תחת הכותרת "ספרים, הוצאות". אם מבקשים מכם יותר מ – 20000 ש"ח עבור הפקת ספר בן 200 עמודים בכריכה רכה, מאתיים עותקים – תעמדו על המקח.

כל חסרונותיה הנוספים של הוצאה פרטית, בקיצור נמרץ: אין עורך, אין מעצב, אין יחסי ציבור, אין מערכת הפצה, אין תמלוגים במקרה של רב מכר ואין חיבור ראשוני לחיי ספרות, כמו שאתם וודאי מייחלים לעצמכם. הוצאה פרטית היא בסך הכל תחליף מגירה, ועם המגירות הרי גמרנו.

למי לשלוח?

הבה נחלק את העולם לשני חלקים בלתי שווים: משוררים ויוצרי פרוזה. לראשונים כתב אילן שיינפלד מדריך מפורט הקרוי "בית ספר למשוררים", בהוצאת "שופרא", ובו כל מה שאי פעם רציתם לדעת על כתיבת שירה ופרסומה. למשוררים נלהבים במיוחד יש לומר, שהמצב קשה. ספר שירה נחשב להיט היסטרי אם הוא מוכר 1000 עותקים, ואם הוא כבר מגיע למעמד כזה, סימן שמדובר במשורר או משוררת מאד מתוקשרים וכאלה שאו-טו-טו מתחברים לקנון הנצח של השירה העברית. ברוב הוצאות הספרים שעדיין מוכנות להשקיע בהדפסת שירה יבקשו מכם, במחילה, לממן את הקונטרס הדק והאיכותי שלכם בעצמכם.

לפרוזאיקונים בעם צריך לומר, שמצד אחד כל הוצאה בישראל מחפשת שוס חדש ומצד שני כל הוצאה עמוסה בעשרות כתבי יד שזורמים אל משרדיה מדי חודש. כך שיש לשרוד בשלב ההמתנה המעצבנת למכתב הדחייה המנומס, או למכתב ההתקבלות המנומס, ובינתיים נעשה מיפוי זריז של ההוצאות בישראל ומה כל אחת יכולה לעשות עבורכם.

הגודל כן קובע: ידיעות אחרונות, כתר, זמורה ביתן ועם עובד, למשל, הן הוצאות גדולות במונחים ישראלים. פירושו של דבר שמועסקים בהן עורכים מקצועיים, מפיקים, מתקני לשון, מעצבי עטיפות, יח"צנים. אבל עוד לפני כן יש להוצאות הללו לקטורים – בריות קוראות – שמספקים חוות דעת על כתב היד שלכם. התפללו לטוב. לא נדון כאן בשאלה, מה קורה אם דודה של היוצר מצד אמא מכירה את העורך הלשוני המזדמן של ההוצאה עוד מימי בית ברל העליזים.

לא נתייחס גם למצב שבו הסטודנטית המצודדת לספרות כתבה שלושה סיפורים והניחה אותם על שולחנו של המרצה המקשיש ורב-הפעלים שהוא גם עורך ספרותי ידוע ביותר בהוצאה בינונית בגודלה ומיד אחר כך התפתח בין השניים רומן: המצב המתואר לעיל תועד בהרחבה במוספי העיתונים כאשר "סוגרים את הים" של יהודית קציר יצא לאור. אכן, החיים מוזרים מכל עלילה ספרותית שאיפעם תמציאו.

הוצאות בינוניות בגודלן: כנרת, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה המסונפת לקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, הד ארצי – ויש עוד. גם כאן פועל מערך משומן ויעיל של עובדים מצויינים ועמלנים. תשלחו, מה אכפת לכם: כמו בטוטו, ככל שתרבו לשלוח כך תגדילו את הסיכוי שמישהו אכן יקרא את כתב היד ואולי גם ירצה בו.

הוצאות קטנות: בשנים האחרונות קמו כאן כמה הוצאות איכותיות אבל ממש קטנות. ביניהן בבל, פראג, כרמל, חרגול ושופרא – זו האחרונה מתמחה בספרות הומולסבית. גם הן מייחלות לדבר הגדול הבא, אבל אם ספרכם הוא מעשייה רומנטית א-לה עירית לינור, או מותחן עתיר מרגלים מסוקסים וסוכנות חשאיות בוגרות "משמר המפרץ", אפשר לשער במידה מסויימת של דיוק כי עורכיהם האנינים של ההוצאות הללו לא ממש יתאהבו בכתב היד. אבל תשלחו, תשלחו.

הסופרת יהודית קציר תורמת מנסיונה: "כדאי להתחיל מן ההוצאות המרכזיות, ולהתחיל לדעתי ב"הספריה החדשה" של הקיבוץ המאוחד. היא טובה וטובה לא פחות ממנה היא ספריית עם עובד. הן טובות הן מבחינת היחס והן מבחינת התנאים שנותנים לסופרים. הן נדיבות באופן יחסי וישרות על-פי נסיוני. אם מדובר על סוג ספרות יותר פופולארי או בז'אנר קליל יותר, מה שנקרא 'ספרי טיסה', הייתי ממליצה על רמי אורן. גם הוא נותן חוזה ותנאים הוגנים. אחר-כך הייתי פונה להוצאת ידיעות אחרונות, כתר וזמורה". ספריה של קציר ראו אור ב"הספריה החדשה".

בכל ההוצאות שהוזכרו לעיל ובאחרות שלא הוזכרו מטעמי קוצר היריעה, יטפלו בכתב היד שלכם במומחיות ובאהדה, אם יחפצו להוציאו לאור. במקרה הטוב ימונה לעניין עורך או עורכת מוכשרים ובקיאים ברזי הפסיכולוגיה של היוצר, והם שילוו את כתב היד עד לרגע הנפלא שבו נולד ספר. אבל אנחנו עדיין לא שם. אנחנו ממתינים. זה השלב הקשה ביותר בן הכתיבה לבין הפרסום. הבה נתעכב עליו מעט.

תסמונת דוסטוייבסקי

כתבתם ספר: סביר להניח שנתקפתם בתחושת התעלות, אפילו קיצונית. הולכים על בהונות, ממשיכים לרחף, כוססים ציפורניים, ממשיכים להמתין וקוראים וחוזרים וקוראים את פרי עטכם ומתאהבים בו. אתם בודקים את תיבת הדואר שש פעמים ביום, מטריחים את כל קרוביכם וידידיכם שיקראו כבר ויגיבו כבר, ומה זאת אומרת "נהניתי"? איך בדיוק נהנית, כמו מחומוס בתחנת דלק? כמו מזיון מצויין? כמו מעוד פרק של "זינזאנה"? ואיך היה הקטע בעמוד תשעים ושתיים, פסקה ראשונה? מה זאת אומרת "אני לא זוכר"? איך בכלל מעזים לא לזכור?

לכל התופעות הללו ולרבות אחרות הגובלות בתחום בריאות הנפש, נקרא כאן בשם המקובץ "תסמונת דוסטוייבסקי", אוסף של סימפטומים שתוקפים את היוצר המתחיל באשר הוא בן אנוש. אי לכך, מומלץ לעסוק בדברים אחרים לגמרי בתקופת ההמתנה המעצבנת. קדרות זה נחמד, התנדבות למד"א תציל חיים, הצפייה בארנב הגדל במרפסת תעשיר את עולמכם הפנימי: הכל, ובלבד שלא לחטוף ג'נאנה. עוד יש לזכור, כי קרובינו וידידינו אינם בהכרח קוראים מקצועיים, כך שתגובותיהם ליצירת הפאר מצויות בעולם החוויה האישית, בלי נימוקים. "נהניתי" זה בסדר, אבל אולי עדיף שלא לפזר עותקים של כתב היד בין כל מוקיריכם. כמה מהם עלולים לא להשיב עוד לשיחות הטלפון שלכם, מחמת שלא נעים להם.

עצה מועילה אחרת שקשה מאד לעמוד בה, היא לא להמשיך ולקרוא את כתב היד שלכם. הוא שם, הוא קיים, ואם יש לו גיבוי הוא גם לא יילך לאיבוד. מאידך, הוא לא ישתפר בקריאות נוספות, וסביר שגם מצבכם המנטלי לא ישתפר במיוחד. אפשר ואף רצוי בתקופת ההמתנה להרבות בקריאה. יש בעולם המון ספרים נפלאים וזה הזמן להתחיל לקרוא ככותבים, לא רק לשם החוויה אלא כתרגילים מכוונים: להתעכב על תיאורי סצנות סבוכות ורבות משתתפים, לקרוא דיאלוגים בקול רם ולבדוק אם הם נשמעים אמינים, ללמוד משהו על טכניקות כתיבה של סופרים מוכשרים, לעקוב אחרי סופר אחד מן הספר הראשון ועד לספר האחרון שלו בסדר כרונולוגי ולראות מה קרה לו או לה עם השנים.

הנה תרגיל שיכול להעסיק אתכם חודש: דויד גרוסמן, מ"חיוך הגדי" ועד "מישהו לרוץ איתו", כל השינויים וההבדלים – לעומת אורלי קסטל בלום, מ"לא רחוק ממרכז העיר" ועד ל"רדיקלים חופשיים".

בתקופה זו, ייתכן שתתעוררו מסיוט מריר-מתוק: בחלומכם, אתם בסטוקהולם, מוכנים לטקס הנובל, שולחים ידיים לכיס ולא מוצאים את הנאום שהכנתם מראש. מלך שבדיה מכחכח בעצבנות, אבירי האקדמיה המלכותית לספרות מרימים גבה, זיעה קרה זוחלת במורד גבכם, וכמה טוב שיש בעולם שעון מעורר. אל דאגה. זה לא יקרה. איש מעולם לא קיבל פרס נובל לספרות בגלל יצירת ביכורים אחת, טובה ככל שתהיה, ולא כדאי למהר ולהכין נאום.

הסופר איתמר בן כנען מתוודה: "לי תמיד יש את הצורך להראות או להקריא את זה למישהו, אני לא יודע עד כמה זה בריא, אבל זה עובד בשבילי. אני לא מאמין שזה עושה עין הרע. אני לא חושב שזה נעשה מהצורך לקבל ביקורת אלא מהצורך להוציא את זה החוצה".

ואילו אורלי קסטל-בלום חושבת קצת אחרת: "רצוי לא להראות לחברים כי ימשכו לך את הסיפור, העלילה, הגיבורים לכל מיני כיוונים שלא בטוח שאתה רוצה ללכת לשם ויבלבלו אותך עוד יותר. אני הייתי מעדיפה משהו בוסרי על ללכת לאיבוד". ותמיד אפשר לעשות כמו עמוס עוז, ששולח את כתב היד למאתיים חבריו הקרובים, כולל שמעון פרס, ולא מקבל עצות מאף אחד, אף פעם.