'כרומוזום כלכותה' - חכם ולא מתחכם

בתמונה האחרונה של הסרט "גברים בשחור" המצלמה נוסקת מעל שמי ניו-יורק ומתרחקת במהירות של חללית אל רקיע תכול, ומשם אל תוך עננים חלביים וססגוניים של גלקסיות רחוקות, נורא יפות בהדמיה ממוחשבת, עד שהיא מגיעה למעין יד גדולה של חייזר ענק - רק את היד אנחנו רואים - שמשחק במערכי-כוכבים כמו בגולות צבעוניות. הקסם של התמונה משכיח מן הצופה המאושר את העובדה, שבינה לבין עלילת הסרט אין כל קשר. התמונה הזאת שבה ומילאה לי את המוח כשקראתי את "כרומוזום כלכותה", איתו ביליתי שעות ארוכות של אושר צרוף, פעמיים בשבועיים האחרונים, ואם לא אצליח להסביר מדוע, האשמה הפעם אינה באזלת היד שלי אלא בקסם המיוחד במינו של הספר הזה, שכמעט אינו סובל הגדרות, ודאי לא כאלה שמנסות לסכם אותו באיוולת מלומדת.

מחשבית לכל ילד

אמיטאב גוש הוא סופר הודי מצויין, ש"כרומוזום כלכותה" הוא רק הספר הראשון שלו שרואה אור בעברית. הספר זכה בפרס ארתור סי. קלארק, מה שעלול לתייג אותו כיצירת מדע בדיוני. אם אתם נרתעים מראש מן המיתוג, תנוח דעתכם: הוא בכלל לא כזה. כלומר, חלקו מתרחש בעתיד הלא-רחוק ויש בו מחשב (בעצם, מחשבית) שבכלל לא דומה לחיית-המחמד המייקרוסופטית הביתית. המחשבית עושה כלן מיני דברים נפלאים. היא מדברת בעגה מצרית כפרית כשצריך, משחזרת את כל המסמכים שהלכו לאיבוד בסייברספייס, ומייצרת הדמיות תלת-מימדיות משכנעות מאד של כל מה שמתחשק לצרכן לדמות, הכל לפי התאמה אישית. אבל היא לא גיבורה של הסיפור, היא רק מכשיר לשינוע העלילה.
המחשבית מותאמת לדרישותיו של ענתר, פקיד בחברה גלובאלית לטיפול בבעיות מים. הוא אלמן שמתגורר בניו-יורק ענייה, מלוכלכת ודלילת אוכלוסין, אבל גם הוא לא ממש גיבור. כלומר, עד הסוף לא נדע בכלל מדוע דווקא הוא נבחר ככלי שדרכו עובר סיפור מדהים – מן הסוג שמשאיר אוהבי-ספר מבוגרים פעורי-פה כילדים, קוראים עד שהעייפות מכריעה אותם ונרדמים לפני שכיבו את מנורת הלילה.

מה היה אילו

לעומת זאת, אם אתם דווקא מצויים במדע בדיוני, הספר הזה יחזיר אתכם לשנות הקלאסיקה של הז'אנר, כשיוצריו עדיין עסקו ברעיונות חתרניים עטופים באדרת של סיפור, במקום בדרקונים יורקי אש עטופים במאגיה חסרת-פשר. אני בטוחה שאם ארתור סי. קלארק גם קרא את הספר ולא רק העניק לו פרס, הוא צחקק בנדיבות.
יש ב"כרומוזום כלכותה" המוני עמודים שמזמינים צחקוקים של אנשים שאוהבים להשתעשע ב"מה היה אילו" וב"הבה ונניח שמה שידוע לנו אינו אלא קצה הקרחון של סיפור אחר".
ניסיון קצת נואל וקצת נואש להבהיר את מקור השמחה: ענתר, פקיד בחברת המים הגלובלית, עולה על עקבותיו של אחד מורוגן, שהתעקש להיות פקיד באותה חברה ממש ונעלם ב-1995 בכלכותה. זו עיר שאפשר להיבלע בה ולהשאיר רק עקבות ממוחשבים. על סף הפנסיה ומתוך שיעמום מהול בסקרנות, ענתר מבקש מהמחשבית שלו לסייע באיתורו של מורוגן, ובינתיים העלילה עוברת לכלכותה, ואנחנו מתוודעים לשתי עיתונאיות מקומיות, סופר חשוב וזקן מאד, גברת אנגליה אקסצנטרית, צלמית מסתורית ויתושים. כל אחד מאלה הם חרוז שמושחל על חוט דק מאד, ונוכחותם הכרחית כדי לשזור עוד רכיב של עלילה.
ענתר מחפש את מורוגן, שמחפש עקבות לתיאוריה מטורפת ומקסימה, בלתי מתקבלת על הדעת ואמינה בתכלית, בדבר מהותה האמיתית של מחלת המלריה ומהותו הסמויה של הגילוי של רונלד רוס, האיש שזכה בפרס נובל כשגילה ב-1895 כי יתושי אנופלס מפיצים אותה בעקיצה פשוטה. הם לא אשמים. בתוכם מקנן טפיל שמוזרק לדם החולה ועושה בו שמות. בין היתר, המחלה מחוללת לא מעט הזיות במוחם של הקודחים מחום. בניגוד לדמויות אחרות בספר, רונלד רוס אמיתי לגמרי, כמו גם הסיפור על ריפוי עגבת - לפני גילוי האנטיביוטיקה - באמצעות יתושי אנופלס: בשנות העשרים של המאה הקודמת, זו היתה צורת טיפול מקובלת בשלב השיטיון של המחלה. גם בעגבת, בשלב הזה, החולים מפתחים לא מעט הזיות.

מה שיתוש אחד יכול לעשות

ועכשיו ל"מה-היה-אילו": נניח שבמעבדה של רונלד רוס, בשלהי המאה ה-19, מישהי עולה על סיפור גדול בהרבה, אלא שאין בידה הכלים המדעיים הקונבנציונליים להוכיחו או לאמתו. היא אשה, אין לה הכשרה פורמלית, איש לא ישמע אותה אם תפתח את הפה ותספר, שגילתה כיצד אפשר להעביר מידע ואפילו תכונות אופי מאדם לאדם באמצעות יתושי האנופלס. מה תעשה?
כיוון שהסיפור הזה מתרחש בהודו, מקום שבו מדע, אמונה ומיסטיקה עדיין יכולים להתחבר יפה, נוצרת מין מחתרת של ידע אלטרנטיבי שעובר מאיש לאיש ומדור לדור באמצעים שמקובלים בכתות סודיות, לא בכיתות של אוניברסיטה מסודרת. וברגע שבו מתבהרים שולי התיאוריה האלטרנטיבית הזאת, הספר הופך ממותחן מרתק למשהו שדומה ליד הענקים המשחקת בגלקסיות כבגולות: נורא מצחיק, נורא חכם ובכלל לא מתחכם, ומוביל את הקורא ללונה-פארק של רעיונות, צבעים, ריחות, השערות קוסמיות ואתנחתות קומיות.
הכל גדוש וצפוף, ועם זאת - לא מעייף לרגע. אמנות הטוויה של אמיטאב גוש כה משוכללת, עד שאי אפשר לאבד אפילו חוט אחד בעלילה, אפילו חרוז צבעוני אחד שנכרך עליה. ובתום הקריאה, גם כשמבינים שגוש ניצל עד תום את חיבת קוראיו לתיאוריות של קונספירציה, אי-אפשר שלא לסלוח לו. "כרומוזם כלכותה" אינו עוסק בתיאוריה נכלולית, אפלולית או מרושעת, אלא ב"מה-היה-אילו" מרומם, נשגב ומשעשע: תארו לכם. מה היה אילו באמת ניתן היה להעביר מידע מאדם לאדם בלי עיתונים, רדיו, טלוויזיה, וחיות המייקרוסופט הביתיות. תראו מה שסופר אחד יכול לעשות, ומה שיתוש אחד יכול לעשות. רוצו לקרוא, ובפעם הבאה שתשמעו את הזמזום המטריד ליד האוזן, אני בטוחה שתצחקו כמוני.

"כרומוזום כלכותה", אמיטאב גוש, מאנגלית: דן דאור, הוצאת "חרגול", 239 עמ'