שומע רדיוהד. ומוזיקה כנסייתית

אמן הרוק הבריטי פיטר האמיל יגיע בסוף החודש לישראל לשלוש הופעות במסגרת סיבוב הופעות עולמי שהוא עורך בימים אלה. זו תהיה הפעם הרביעית שהאמיל ינחת בישראל. הופעתו הראשונה התקיימה ב-1983 בקולנוע דן המיתולוגי, והפעם האחרונה שביקר כאן היתה ב-96' בפסטיבל "נקסט". סביר להניח שעם קהל המעריצים הישראלי האדוק שיש לו, גם הפעם יהיו האולמות מלאים.
האמיל, יליד 48', החל את הקריירה המגוונת שלו ב-1968, שנת הבריקדות הרועשת, שעה שתחנות רדיו פיראטיות באנגליה נסגרו על ידי המשטרה ומוזיקת האנדרגראונד הלונדונית, שהושפעה רבות מהמתרחש בחוף המערבי של ארה"ב, ניסתה להרים ראש מול זמרי בלדות מצליחים כמו טום ג'ונס ואנגלברט האמפרדינק, שהשתלטו על מצעדי הפזמונים.
האמיל חבר אז ל"ואן-דר גראאף ג'נרייטור", הרכב רוק מחתרתי-פסיכדלי שינק מן המסורת הניסיונית של הביטלס והעבודות הראשונות של הפינק פלויד, אבל הושפע רבות גם ממוזיקה קלאסית, גותיקה ואוונגרד לונדוני של התקופה. הוא שימש ככותב השירים הראשי ולעתים כפסנתרן וכגיטריסט, ולמרות שלא היה ממקימי הלהקה, במהרה התבלט כדמות המרכזית בה. תמליליו האקזיסטנציאליסטים והאקספרסיביים, מלאי הפאתוס, ריכזו אליו את רוב תשומת הלב, והוא החל בקריירת הסולו במקביל לעבודתו בלהקה (ליתר דיוק, הוא פירק והרכיב אותה כשהתחשק לו). האמיל נותר בקשר יצירתי ואישי עם מרבית חברי הלהקה עד היום, ורובם ליוו אותו גם בעבודות הסולו שלו.
הוא הקליט 27 אלבומי סולו במהלך הקריירה וכיסה מתחם רחב של ז'אנרים, ביניהם גם מוזיקה לבלט, סרטים וטלוויזיה, ואפילו אופרה אחת שכתב. לישראל הוא מגיע יחד עם הכנר סטויארט גורדון, ושלוש הופעותיו צפויות לכלול את המיטב שברזומה שלו.
"4 פעמים הייתי כבר בישראל ונהניתי כל פעם מחדש", האמיל אומר בשיחת טלפון מאולפנו הביתי. "אני לא יודע למה בישראל, או בכל מקום אחר, יש לי קהל נאמן. אנשים כנראה מרגישים קשר מיוחד למוזיקה שלי ויודעים שזו לא מוזיקה המונית, אלא כזו שנעשתה בכנות ובאותנטיות. אני משקיע במוזיקה שלי מאה אחוז מעצמי, אני נותן את כל כולי, אבל האמת היא שאני לא אוהב לנתח יותר מדי, אמנים באופן כללי לא אוהבים לנתח יותר מדי".

- בתחילת הקריירה שלך עם ואן דר גראאף ג'נרייטור היית אחד האמנים שהובילו את תנועת הרוק הפרוגרסיבי, שהצליחה מסחרית בכל העולם אבל הפכה מוקצית מחמת מיאוס בעיני מבקרי מוזיקה בריטים ואמריקנים רבים. מהי תחושתך לגבי הביקורת?

"עם חלק מהביקורת אני מסכים. באופן בסיסי, הרוק הפרוגרסיבי, כפי שאתה בטח יודע, היה הילד של האנדגראונד והפסיכדליה הבריטית, ונוצר בתקופה בה האמונה היתה שכל דבר הוא אפשרי. הבעיה החלה כשהלהקות שייצגו את הרוק הפרוגרסיבי החלו להישען יותר ויותר על מוזיקה קלאסית ופחות על ריתם אנד בלוז ואוונגרד. זה הפך את המוזיקה לבומבסטית מדי, מנותקת מתחושת הרחוב, ובגלל זה המבקרים שנאו את זה, ואז הגיע הפאנק עם שלושת האקורדים שלו".

- אתה מבחין בקשר בין המוזיקה שנוצרת היום לבין מה שניסיתם ליצור בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז? יש איזו להקה חדשה שאתה אוהב?

"באופן כללי אני לא מאזין למוזיקה של היום. רדיוהד נחמדים, יש לי סימפטיה אליהם. למרות שהם מצליחים בצורה יוצאת מן הכלל, הם לא נכנעים לתכתיבים של התעשיה אלא מנסים להתחדש ולהתפתח, להציב צורות חדשות של ביטוי בכל אלבום ואלבום. הם בהחלט רצויים. אבל לשאלתך, בגלל שאני עוסק במוזיקת פופ, קשה לי להאזין לאמני פופ, לכן אני מעדיף להאזין בעיקר למוזיקה קלאסית או למוזיקה בריטית עממית, אפילו למוזיקה כנסייתית".

- אתה מתגעגע לרנסנס האמנותי של שנות ה-60?

"אני לא ממש מתגעגע לשנים עצמן, כי חייתי אותן, אבל אני כן מתגעגע לאפשרויות שהיו אז ולרוח האמנותית ששלטה באותה תקופה. אם הייתי מתחיל עכשיו את הקריירה שלי, לא הייתי מקבל חוזה הקלטה, לא הייתי מקבל הזדמנות. אז התעשיה היתה עסק קטן יחסית ואף אחד לא ידע מהחיים שלו, אז כולם ניסו הכל. היום מדובר בתעשיה קורפרטיבית עם יותר מדי שליטה וכוח. כולם רוצים את אותו הדבר, אותם צלילים, אותם דימויים, אותו סוג של אמנים".

- לאורך תקופות רבות בקריירה שלך היית בקשר אמנותי עם חברי ואן דר גראאף ג'נרייטור, רוברט פריפ מקינג קרימזון, פיטר גבריאל ואחרים. אתה עדיין שומר איתם על קשר?

"עם הלהקה אני בקשר כל הזמן. לאחרונה נפגשנו הרבה, מאחר שעסקנו בהוצאה של קופסת תקליטורים של הקלטות חדשות ונדירות. עם פיטר גבריאל אני בקשר מפעם לפעם, אבל אני מתעקש שסביבת החברים שלי תורכב לאו-דווקא ממוזיקאים, כי אחרי הכל עולם הפופ הוא די משעמם; סיבובי הופעות הם מתישים ומשעממים, זה לא ממש חיים".

- אבל הם עדיפים על עבודת משרד מתשע עד חמש, לא?

- "בוודאי".

- אתה עובד על אלבום חדש עכשיו.

"כן, אסיים אותו בחודש הבא והוא ייצא בקיץ. יהיו בו שירים חדשים, ואני מקווה שאצליח להביא משהו חדש".

- אתה פועל כבר יותר משלושים שנה, הקלטת עשרות תקליטים וכתבת כל כך הרבה שירים. זה לא נעשה קשה יותר משנה לשנה?

"לא קשה יותר, אבל שונה. בשנות ה-60 העולם נראה לי יותר שחור ולבן ואני הייתי המרכז שלו, אבל מאז שנעשיתי כותב שירים מקצועי, ובמיוחד מאז שהתבגרתי וראשי התמלא בשערות שיבה לא מעטות, צורת הכתיבה השתנתה, אם כי הקושי נשאר אותו הדבר".

- מה תנגנו בהופעות בישראל?

"אני עוד לא יודע. אני מגיע עם כנר מעולה, וכנראה שהרפרטואר יכלול דברים ישנים וחדשים, וננסה לחדש את השירים ככל שנוכל".

- המצב הביטחוני לא הרתיע אותך?

"הבטחתי שאגיע לפני הרבה זמן, לפני שהמצב הביטחוני החמיר והרבה השתנה מאז, אבל אני מאמין שהקהל שיבוא לראות אותי רוצה שלום, והעובדה שאני מגיע, כך אני מקווה, תתרום למוטיבציה לעשיית שלום".