יקירתי, לא ניצחנו

יקירתי,
מזל טוב, גם באוניברסיטה שלכם פתחו חוג ללימודי "מגדר", שם יפה ל"פמיניזם". בימי קראו לזה זכויות האשה או "מעמד האשה", והקדישו לכך כמה שיעורים. למען האמת, כשהקשבתי לכן לפני כמה חודשים בכנס הבינלאומי שעסק ב"דמוקרטיה, שוויון ומעמד האשה", יצא לבי אליכן באהבה ובגאווה. הידע, רהיטות הדיבור, תחושת הביטחון והחירות, הנינוחות וחוסר כל רגשי נחיתות ורגשי אשם ממש ריגשו אותי.
בשנתון שלי ובאלה שלפני לא היו נשים רבות כמותכן. גם המשכילות בינינו, גם הלוחמות, נחשבו יוצאות דופן ותמיד תמיד היו כעומדות במבחן, בעיקר בתחום הציפיות של החברה: איזו רעיה את ואיזו אם, ומה על הילדים. הערות וביקורות הבאות להזכיר לך את מקומך בחברה, תפקדוך ומחויבותך קודם כל לבעלך ולילדיך, שהרי לשם כך נוצרת. היום נשים משכילות פרצו דרכים בחברה, בעבודה, בניהול, בהנהגה, ונדמה שנושאות דגל המאבק לשוויון זכויות מלא וללא אפליה זכו בניצחון מוחץ. אבל לא.
אי אפשר לשקוע בלימודי ספרות נשים והיסטוריה של מאבק מבלי ללמוד את המציאות ולגייס את כל הכלים החברתיים והאינטלקטואליים להבטחת שוויון מלא גם לאם עקרת הבית, גם לבת השבויה בבעלות אביה ואחיה, גם לאשה שכבלי הדת והמסורת מאפשרים לבעלה לעשות בה כרצונו ולהפוך אותה לשפחה חרופה. ביום האשה הבינלאומי צריך לזכור שישראל אינה בין המתקדמות במדינות ביחס לנשים. בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו אין סעיף המבטיח שוויון, בענייני מעמד אישי, נישואים וגירושים. האשה הישראלית, יהודייה או מוסלמית, היא קניין האב והבעל, ונתונה לשיפוט שרירותי, משפיל, אנרכיסטי של בתי דין דתיים הפוסקים לפי חוקים שאבד עליהם כלח.
ישראל היא ארץ הניגודים. זה יפה? זה יפה באמנות, זה כואב ומשפיל בחיים. אז ביום חג, כאשר את ואני מייצגות את הישגי הנשים בעולם בכלל ובארץ בפרט, עלינו להמשיך ולזעוק את זעקת ההשפלה והקיפוח שהחוק במדינת ישראל כפה כדי לספק את יצר השררה של ממסדים דתיים, בין אם הם רבניים, מוסלמיים או אחרים.
צריך אם כן לזכור ולהזכיר כי כל עוד החוק והחברה מפלים את האשה באשר היא אשה, הדמוקרטיה אינה דמוקרטיה אלא הסדר פונקציונלי בין מפלגות המחלקות ביניהן את השלטון. יקירתי, שמחי בהישגייך ונצלי אותם למען כלל הנשים והחברה.