מרבי מאיר ועד רחל המשוררת

יום ההילולה של רבי מאיר הוא י"ד באייר, אבל המקום הומה כל ימות השנה. קברו של רבי מאיר בעל הנס, הסמוך לחמי טבריה, הוא, ככל הידוע, אחד מאתרי הקבורה המפורסמים ביותר בעולם היהודי. יהודים עולים אל הקבר הזה מאות בשנים, וכמו בין יהודים - מחלוקות קשות בין אשכנזים לספרדים התעוררו סביב השליטה בקבר, ובייחוד סביב השליטה בסכומי הכסף העצומים של "קופת רבי מאיר בעל הנס", קופה שהסתובבה בכל הגלויות ופרנסה לא רק את יהודי טבריה, אלא תקופה מסוימת את היישוב היהודי בירושלים ובחברון גם כן. הפתרון כיום הוא שלקבר יש שתי כיפות - הכיפה הכחולה מציינת את בית הכנסת האשכנזי והכיפה הלבנה מציינת את בית הכנסת הספרדי.

אבל הצדיק העניו והצנוע הזה שייך לכולם, ומעניין שאחת התכונות הנודעות הקשורות ברבי מאיר היתה נכונותו למחול על כבודו למען השכנת שלום בית (יש כמה אגדות סביב העניין הזה).

הוא היה תלמידו המובחר של רבי עקיבא ונשא לאשה את בתו של התנא חנינא בן תרדיון, שהיה אחד מ"עשרת הרוגי מלכות", ברוריה. על מוצאו ידוע שהיה גר, מצאצאיו של נירון קיסר.

רבי מאיר הוא מגדולי חכמי התלמוד, ומקובל כי כל משנה שאין מצוין בה מי אמר אותה היא ממנו. אבל רוב הבאים להשתטח על קברו אינם באים ללמוד משניות דווקא - מיוחס לרבי מאיר שאמר כי מי שיטהר עצמו מכל חטא וישמור את פיו - רבי מאיר יהיה עימו בכל מקום. מול הנדר הזה, מאמינים באים לנדור את נדריהם שלהם, לפזר צדקה ולבקש.

ברחבי אתר הקבר, ובעיקר סמוך לציון קברו, יש אינספור של פתקאות בקשה: מבקשים מהנוכחים שיתפללו על בריאותם, פרנסתם, שחרורם מהכלא, זיווגם ופרי בטנם של אנשים אלמונים שהשאירו שם את שמם. הרבה נודרים צדקה, והמהדירים נודרים לשיפוץ וקיום האתר עצמו - משום כך זהו אחד האתרים הגדולים ביותר, ומפואר יחסית לאחרים. מי שמבקש, מצרף גם את הנוסח "אלוה דמאיר, ענני". האגדה מספרת כי זה מה שהבטיח כסגולה רבי מאיר לחייל רומאי, שאותו שיחד כדי שיעזור לו לשחרר את אשתו, שהיתה כלואה בידי הרומאים. החייל, לפי האגדה, נתפס, נדון לתלייה, וכשהתפלל את הנוסח הזה קרס עמוד התלייה.

השתטחות על קברו מועילה לשלום בית, לזיווגים ולילדים, וגם למציאת אבידות - מי שנותן צדקה על קברו, מובטח ל שאבידתו תימצא. שתדעו.

סביב אתר הקבר מוכרים מים קדושים, נרות, שמן זית (שעלול להתגלות בבית כסתם שמן), ואף כי יש שם קיוסק קטן, אין צורך לדאוג למזונות - אם אתם רעבים, תמיד יהיו שם אנשים שיזמינו אתכם לסעודת מצווה או לקידוש על כוס יין.

טבריה, כזכור, היא אחת מארבע הערים הקדושות בארץ ישראל, ועל כן לא חסרים בה קברות צדיקים. המפורסם שבהם הוא קבר הרמב"ם, רבי משה בן מיימון, קרוב מאוד לתחנה המרכזית של אגד. הרמב"ם היה תלמיד חכם, פוסק ורופא. הוא הרבה לנדוד, נולד בקורדובה, נמלט עם משפחתו למרוקו בעקבות הגזירות של המוסלמים בספרד, משם עבר למצרים והיה רופא של בית המלוכה. עליו נאמר כי "ממשה עד משה לא קם כמשה".

המסורת היא שטרם מותו (הוא נפטר במהלך מסע לגיוס כספים באירופה, לצורך הדפסת פירושו על התלמוד), ציווה על בנו לקבור אותו בארץ ישראל. כשהגיעו לארץ, הניחו את ארונו על גב גמל, וכיוון שבכל מקום בארץ רצו שייקבר אצלם, הניחו פשוט לגמל ללכת, עד שיעצור. בערב שבת הוא עצר בטבריה, והטבריינים זכו.

אתר הקבר מרוצף ויפה, כשאל המציבה והקבר מגיעים דרך עמודי מתכת שחורה, שעל כל אחד מהם מתנוסס שם אחד מחיבוריו הגדולים של הרמב"ם. אביו, מיימון, קבור לידו, יום ההילולה של הרמב"ם הוא כ' בטבת.

בכניסה לאחוזת הקבר של הרמב"ם נמצאים קברותיהם של יוחנן בן זכאי, גדול התנאים של סוף ימי בית ראשון, איש צנוע ועניו שהיווה גשר בין התנאים שלפני ואחרי החורבן. אמרתו המפורסמת, בפרקי אבות, היא "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת" והיא גם כתובה על קברו.

ליד קברו של בן זכאי נמצא קבר משותף לתנאים ר' יהושע בן חנניה, יוסי הכהן, שמעון בן נתנאל ואלעזר בן ערך. סמוך להם, קברו של השל"ה, יהושע לייב הורביץ, מקובל אשכנזי ופרשן של התורה על דרך הסוד, שהיה גם רב ודיין בקהילות שונות באירופה, בירושלים בצפת ובטבריה.

על קברו יש נוסח של תפילה שחיבר, שעיקרה בקשה לבנים הגונים, לשלום בית, והשל"ה מייעץ שהאיש והאישה יתפללו אותה ביחד, לאחר ש"ישבו בתענית ויתעוררו בתשובה". נוסח התפילה פשוט ומרגש, ונוהגים לפקוד את קברו בראש חודש סיוון (חודש מתן תורה, אולי בגלל שחיבורו הגדול של השל"ה נקרא, כראשי תיבות שמו, "שני לוחות הברית") וכן ביום פטירתו, בי"א בניסן.

בערב יום כיפור, אך גם בשאר ימות השנה, נוהגים לעלות על קברו של רבי עקיבא, אף הוא בטבריה. ערב יום כיפור הוא יום מותו בעינויים, לאחר שבשרו נסרק במסרקות ברזל על ידי הרומאים. חטאו: לימוד תורה. הוא היה המלמד הגדול של דורו וגדול התנאים. על פי המדרשים הוא גלגול נשמתו של משה רבנו. עד גיל 40 היה רועה צאן, בור ועם הארץ, ואשתו - כך מספרים לילדים בדרך כלל לפני ל"ג בעומר - הא שעודדה אותו ללמוד, בניגוד לרצון אביה העשיר, כלבא שבוע, שכלל לא התלהב מהשידוך. רחל, אשתו, כך האגדה, גזרה את מחלפות ראשה כדי לכלכל את התלמיד, וכשחזר לביתו, לאחר תקופת לימודיו, ליוו אותו 24,000 תלמידים. רובם ככולם מתו במגיפה שפקדה אותם בגלל המחלוקות ביניהם, והם היו, עד מותם, עתודות צבאו של בר כוכבא, המורד ברומאים.

קברו של רבי עקיבא נמצא בכניסה המערבית של העיר, סמוך לתחנת המשטרה. אשתו, רחל, קבורה על פי המסורת בקצה השני של העיר, סמוך לחמי טבריה. בית אבן מרווח, שכביש צר מוביל אליו, סמוך לבית העלמין הכללי של העיר.

סמוך לקברו של רבי עקיבא, נמצא קברו של הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו. ציון עגול, בודד ונוגה, כמו חייו. הרמח"ל, יליד 1707, נפטר בגיל ארבעים בעכו, במגיפה. הוא נולד באיטליה, כבר בגיל צעיר גילה בקיאות רבה בקבלה ונחשב כמפרש הגדול ביותר של קבלת האר"י. בחייו הקצרים הוא פרסם עשרות ספרי קבלה וספרי מוסר, בלשון פיוטית ועדינה, וכן שירים, אבל סבל מרדיפות של בני דורו, נאלץ לנדוד מאיטליה לאמסטרדם, ומשם לישראל.

יום העלייה לקברו הוא כ"ו באייר, אבל רבים טוענים שהוא קבור בכלל בבית עלמין יהודי בכפר יאסיף. קשה לדעת - יש מחלוקת לגבי מקום קבורתם של צדיקים רבים. לרבי יהודה נשיאה, למשל, נכדו של יהודה הנשיא חותם המשנה, יש קבר בביריה ויש גם קבר בציפורי, והוא לא היחיד שקבור בכמה מקומות.

גם הכינרת, למעשה, היא מקום קבורה קדוש. שם, על פי המסורת, טמונה בארה של מרים, אחות משה, זו הבאר שליוותה את בני ישראל במדבר וממנה שתו 40 שנה. מי שזוכה לשתות מן המים הללו, זוכה להבין את ביאורי התורה, ומסופר שהאר"י גילה לתלמידו חיים ויטאל את מיקום הבאר, הלגימו מהמים ועשה אותו בכך מוכשר ללמוד את תורתו. לנוכח ירידת פני המפלס, מומלץ להזדרז וללגום כבר כעת.

צדקת אחרת, אם כי לא דתייה, קבורה בבית העלמין של קבוצת כינרת - המשוררת רחל. מי שכבר נמצא באזור, מומלץ לו לבקר. זהו בית העלמין היפה ביותר בארץ, לטעמי. כשירה, "שם הרי גולן", גם היא קבורה תחת דקל שפל צמרת, ממש מול המים. יחד איתה בבית הקברות הזה רבים ממייסדי תנועת העבודה, ביניהם אלמונים, אלמונים ממש (כך כתוב על המצבה - "אלמוני"), שנפטרו במחלת הקדחת, או איבדו עצמם לדעת בקדחת ייסורי הנפש. ספר השירים של רחל נמצא בגומחה ליד קברה, הדפים בלים משימוש, ונראה שלא מעט דמעות על אהבה נכזבת, כמו שידעה המשוררת בחייה, נשפכו שם.