האבות, האמהות, הבנים והנביאים

אחד הקברים הבודדים, שאין שום ספק לגבי מיקומם, הוא מערת המכפלה, שם קבורים שלושת אבות האומה ונשותיהם. אולי משום שזהו אתר הקבורה היחיד שידוע לגביו - כתוב בתורה - היכן היה, ממי נקנה וכמה כסף עלתה העסקה.

המדרש מספר כי במערה, טרם קנה אותה אברהם, היו קבורים מאז ומעולם אדם וחווה. בהתרגשותו להכין סעודה לשלושת המלאכים שבאו לבשר לו על הולדתו הצפויה של יצחק, ביקש אברהם לשחוט עגל צעיר, אבל זה נמלט ממנו ונכנס למערה המדוברת. אברהם המופתע גילה שם את אדם וחווה ישנים על מיטותיהם ונר דולק למראשותיהם. לימים קנה את המקום ב-400 שקל כסף מעפרון החיתי, וזו הפכה להיות אחוזת הקבר המשפחתית.

כפולים כפולים נטמנו שם כולם - אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. כמו במקומות קדושים רבים, גם כאן ישנה מחלוקת על השליטה - המוסלמים, שאברהם קדוש גם להם - מאמינים שגם ישמעאל קבור שם. המדרשים מספרים כי גם ראשו של עשיו קבור שם. על פי המדרש, דן בן יעקב אחראי לעריפתו של דודו.

מאבקי השליטה במערה ידועים ומפורסמים. תקופה ארוכה שלטו בה המוסלמים, תקופה מסוימת שלטו בה הנוצרים שאף הקימו בה כנסייה וחילקו את שטחה ומועדי התפילה ביניהם לבין היהודים. עד מלחמת ששת הימים, הורשו יהודים להיכנס למערה רק עד המדרגה השביעית. עם כיבוש חברון, הורה שר הביטחון דאז, משה דיין, לשלשל פנימה למערה ילדה רזה, שדיווחה לנוכחים למעלה על ריבוי מערות הקבורה, המחילות והכוכים.

מתחם המערה גדול מאוד ומחולק מאוד, בשטח ובמועדי התפילה, בעיקר לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערה, ב-1994. האזור טעון מתיחות, אבל עדיין יש רבים שעולים להתפלל על הקבר בפסח, בסוכות, בראש חודש אלול (תאריך פטירתה, על פי המסורת, של שרה), בט"ו בניסן (תאריך פטירתו של יצחק), ובט"ו תשרי (תאריך פטירתו של יעקב).

יום פטירתה של רחל הוא י"א בחשוון. אשתו השנייה של יעקב קבורה בכניסה לבית לחם. קברה היה לסמל יהודי נפוץ, אבל מעטים יודעים שאת המבנה המפורסם בנו רק ב-1841, הודות לזיכיון מיוחד שקיבל משה מונטיפיורי מהסולטן הטורקי. קשה לזהת את המבנה בימים אלה - הוא מוקף חומה גדולה שמסתירה אותו, עמדות ביטחון מכל עבר, אינתיפאדת אל אקצה הפכה את כל מי שרוצה לבקר במקום למסתכן בנפשו.

זהו מקום של בכי, מקום תחינות של עקרות (המנוחה היתה עקרה שנים רבות ומתה בלדתה את בן הזקונים של יעקב, בנימין). כשישובו ישראל מהגלות, כך במקורות, יתעכבו לבכות ליד קברה של רחל ש"מיאנה להינחם על בניה כי איננו", ובכך יגאלו אותה מדמעותיה.

לא רחוק משם, במסגד הגדול בחלחול, עוד מקום שלא ממש רצוי לבקר בו בימים אלה, קבורים הנביאים גד ונתן, שניבאו בימי דוד המלך ולא חסכו ממנו את ביקורתם. נתן הנביא המשיל לו את משל כבשת הרש, גד ניבא לו צרות על שערך מיפקד לאנשיו. המוסלמים טוענים שבמסגד קבור הנביא יונה, נבי יונאס .

דוד המלך עצמו, מייסד שושלת המלוכה הישראלית, נעים זמירות ישראל, קבור, על פי המסורת, במרומי הר ציון, מול מגדל דוד. עד 1967 היה זה אתר מבוקר ביותר, בעיקר משום ששימש כעמדת התצפית הקרובה ביותר לכותל המערבי ולרחבת הר הבית. בשנים האחרונות ממעטים לבקר בו. במקום ישנה גם מערת הנצחה לזכר קורבנות השואה.

בסביבות ירושלים יש עוד מספר קברים שנוהגים לפקוד אותם: בהר הזיתים, על פי המסורת, קבורים חולדה הנביאה, והנביאים חגי, מלאכי וזכריה. שלושת האחרונים הם צדיקים גדולים גם בעיני הנוצרים, שרכשו את הקרקע שעליה נמצאת מערת הקבורה, ומאבק משפטי ניטש סביב המקום. בסופו של דבר הוקמה שם כנסייה, אבל ליהודים יש גישה חופשית למערת הקבורה. אגב, בני ירושלים שקוברים את מתיהם בהר הזיתים, נוהגים לרוץ עם האלונקה באזור שמעל הכנסיות, משום ששם רוחו של ה"סיטרא אחרא" פעילה במיוחד ועלולה לעורר נזקים.

פופולארי יותר באזור הוא קברו של ר' חיים בן עטר, "האור החיים הקדוש". "אור החיים" הוא שם ספר פירושיו לתורה של הצדיק יוצא מרוקו. בן עטר נולד בסאלי שבמרוקו בסוף המאה ה-17, התפרסם מאוד בחוכמתו ובגבורתו (יש אגדה עליו בה מסופר כי הכניע אריה במאבק ביניהם), ונחשב כגאון וצדיק גם בקרב ראשי החסידות האשכנזית, חסידים ומתנגדים כאחד. יום העלייה על הציון שלו הוא ט"ו בתמוז, וכיוון שהבעש"ט כינה אותו "ניצוץ של משיח", לא פלא שמייחלי גאולה פוקדים את הקבר.

עוד קבר שרבים באים אליו, חרף המצב הביטחוני, הוא קברו של שמואל הנביא, ליד הכפר נבי סמואל, אחד מאתרי הקרבות הידועים במערכה על ירושלים במלחמת השחרור. כל אחד יכול לראות את המבנה הניצב בראש הגבעה, בנסיעה בכביש מספר 1, בין תל אביב לירושלים, קרוב לכניסה לעיר.

חנה, אמו של שמואל, כפי המסופר בספר שמואל, היתה עקרה, ולאחר שנדרה כי בנה יוקדש לעבודת האלוהים, נפקדה בפרי בטן, ואכן הביאה את בנה לשרת בקודש את עלי הכהן, בשילה.

מוצא משפחתו של שמואל מרמה (רמאללה הסמוכה?) והוא זה שמשח את שאול למלך על ישראל, ואחר כך איתר את דוד, אחרון בניו של ישי, הנחבא אל הכלים, ומשחו למלך.

כיוון שסיפור לידתו הוא סיפור של עקרה שנפקדה, זוהי גם הסגולה העיקרית שמייחסים למקום המשתטחים על הקבר. המקום הומה הרבה פחות מבעבר, בין השאר משום שכביש הגישה אליו הפך לאחרונה ליעד מועדף על ידי צלפים ומפגעים פלסטינים. בעבר נהגו, לערוך על הקבר את טקס ה"חאלקה", תספורת ראשונה, שנוהגים לערוך במירון. יום העלייה לקברו של שמואל הוא כ"ח באייר, וזה גם התאריך בו נכבש המקום במלחמת ששת הימים.