יצא תקליט אוסף חדש על המתאגרף ג'ו לואיס

מאז ימי שליטתו של ג'ו לואיס בזירות האיגרוף של שנות ה-30, נשכחה מעט מורשתו של "המפציץ החום", ונרמסה תחת אגרופיהם הקמוצים של צעירים שחצנים מסוגם של מוחמד עלי, מייק טייסון ולנוקס לואיס. לא בטוח שאפילו הוותיקים שבין מהמרי הספורט ואוהדי האיגרוף זוכרים מי היה ג'ו לואיס ומה עשה בימיו.

יותר שירים מג'ורדן ומונטנה

אנשי הספורט הפנו לו כתף קרה, אך דמותו מצאה לה פינה חמה דווקא בליבם של הפיזמונאים והזמרים האמריקנים. מסתבר שג'ו לואיס הוא הספורטאי לו הוקדשו הכי הרבה שירים (שהוקלטו על גבי תקליט) מאז ומעולם. יותר ממייקל ג'ורדן, אפילו יותר מג'ו מונטנה.

גיבור אמריקאי

16 מהשירים הללו לוקטו ונערכו לאלבום חדש לזכרו בשם "ג'ו לואיס: גיבור אמריקאי". רנה קוסרסקי, מנהלת עצמאית לתיעוד מוסיקלי מניו יורק: "עד כה אספתי יותר מ-41 שירים על ג'ו לואיס. זה יותר מכל ספורטאי אחר ואני יודעת על שירים נוספים". איסוף השירים נעשה במהלך מחקר שיזמה לפני 11 שנים בנוגע לדיכוי האוכלוסיה השחורה בארצות הברית, שלואיס היה אחד ממנהיגיה הנערצים.

בעיטה מחמור בטקסס

השיר הראשון שחובר לכבודו של לואיס: "הוא בזירה (עושה את אותו התרגיל)", פורסם כבר ב-1935 על ידי 'ממפיס מיני ווילס', שלוש שנים לפני הזכיה בתואר הראשון.
"אני עומד להגיד לכל לוחמי הפרס, אל תראו בג'ו כסיל. אותה בעיטה מהפרד מטקסס, הוא בזירה, עושה את אותו התרגיל".

ליון מבכה, אטילה עונה

אחר כך הגיעו שירים כמו "קרב לואיס-שמלינג" (1937) של ליון ואטילה, בהשתתפות ג'ראלד קלארק והסרנדות מהקאריבים. השיר התייחס להפסדו של לואיס למתאגרף הגרמני, מקס שמלינג ב-36, ליון פתח בשיר: "הביקורת אמרו שהמפציץ נחל את אותה מפלה לילית, מכיוון שלא יכל לעצור את מקסי וידו הימנית. למרות שההפסד היה בהחלט מורגש, הוא ירד מן הזירה מנוצח אך לא מבויש". אטילה עונה: "לא הייתי אומר שיש פה קונספירציה, לאף אחד לא רצו להרע, אבל לי זה נראה נראה ממש משעשע".

משל לנפילת הרייך השלישי

ההתאוששות של לואיס הגיעה שנה לאחר מכן, כשלואיס זכה בתוארו הראשון ואף גמל לשמלינג בנוק-אאוט, שהפך למשל לנפילת הרייך השלישי. "המלך ג'ו, חלק ראשון, פרק ראשון" (1940) של פול רובסון ותזמורת קאונט בייסי חגגו את האירוע: "הייתי בקליבלנד, סנט לואיס ושיקגו גם. אך הכי טוב בהארלם, שם ג'ו לואיס ביריביו הלם".

ושמלינג המסכן על ברכיו

וכך גם השיר "האלוף ג'ו לואיס (מלך הכפפות)" (1940) של ביל גאת'ר, שהפליא לתאר את מהלך הקרב: "זה לקח רק שתי דקות וארבע שניות ושמלינג המסכן על ברכיו. הוא נראה כאילו מתפלל לאלוהים, כדי שירחם עליו". רוב השירים באלבום הוקלטו בשנות ה-40, כולם חוץ משיר בודד של רני מנינג, שהוקלט ב-1991 ונקרא "ג'ו לואיס בלוז" - לזכרו של המתאגרף המנוח, שנפטר 10 שנים לפני כן.