האיש שהציל את כור מפשיטת רגל

בני גאון נולד ב1935- בירושלים, למשפחה מסורתית. אביו היה בלשן, מומחה ללאדינו ומזכיר ועד עדת הספרדים בירושלים. את שירותו הצבאי עשה גאון כטכנאי קירור. אחרי השחרור החל קריירה ארוכה כעובד בחברת אלקטרה. גאון התקדם מתפקיד לתפקיד עד שמונה למנכ"ל תדיראן מוצרי צריכה. בשנת 1982 מונה למנכ"ל קו-אופ וקנה לעצמו שם של מנהל מצליח, המסוגל להפוך עסק כושל למצליח.
באפריל 1988 מונה גאון למנכ"ל כור, ביוזמתו של מזכ"ל ההסתדרות דאז, ישראל קיסר. על גאון (שהיה אז בן 52) הוטלה המשימה להציל את הקונצרן הגדול בישראל מהתמוטטות ומפירוק. הפסדי הקונצרן ב1987- הגיעו ל254- מיליון דולר, וחובותיו לבנקים ישראליים וזרים ולמחזיקי אגרות החוב הגיעו לכ950- מיליון דולר. "כור היא כמו מטוס ללא טייס הטס באמצע הלילה ללא דלק וללא מצפן", אמר גאון זמן קצר לאחר שהבין עד כמה קשה מצב הקונצרן.
באוקטובר 1988, פחות מחצי שנה לאחר מינויו של גאון, החליטה הנהלת בנקרס טראסט, מהנושים הגדולים של הקונצרן, להגיש תביעה לפירוקו. התביעה לא התקבלה, אך היא דחפה את הצדדים להגיע להסדר שיתקבל על דעתם של כל נושי הקונצרן. לאחר שלוש שנים הושג הסדר פיננסי כולל שסייע להמשך קיומו של כור. ההסדר היה מבוסס על מחיקת 450 מיליון דולר מחובות הקונצרן, והזרמת 175 מיליון דולר לקופתו. במקביל גיבשה הנהלת כור תוכנית הבראה חדשה, שכללה פיטורי עובדים ומכירת נכסים שונים.
בסופו של דבר השיגו גאון ואנשיו את המטרה. כור יצאה מהמשבר ועלתה על פסים של רווחיות והצלחה. תוך 14 חודשים בלבד מיום החתימה על ההסדר הפיננסי עם הנושים הצליח גאון וראשי כור להוציא את הקונצרן מהפיקוח הבנקאי, שאמור היה להימשך כ12- שנה. הדעה הרווחת מייחסת את ההצלחה הגדולה לבני גאון, ואולם קיימים גם קולות הטוענים שכור ניצלה הודות לרצונה הטוב של הממשלה ושל הנושים, ושלא ניתן לייחס לבני גאון את ההצלחה הגדולה. בכל מקרה, רווחי הקונצרן הלכו וגדלו משנה לשנה, וב1995- מכרה אותו ההסתדרות לחברת ההשקעות האמריקנית שמרוק. זו בחרה להשאיר את המנהל המצליח בתפקיד, ומעמדו של גאון התחזק.
גאון הזדהה עם מפלגת העבודה ועם תהליך השלום שהובילה ממשלת רבין-פרס, ולא אחת דובר על כך שיציעו לו להחזיק בתיק כלכלי בכיר. גאון אמנם לא קיבל את המשרה, אך מאוחר יותר טען כי ראה את טביעות אצבעותיו בצעדים שנקט יצחק רבין. בתקופה שלפני בחירות 1996 נשאל האם אינו חושש שההזדהות הפוליטית שלו תפגע בו אם בנימין נתניהו והימין ינצח. גאון שלל את האפשרות: "בישראל של סוף שנות ה90- בוטל הקשר בין כלכלה למפלגתיות. כלכלת ישראל חשובה לליכוד בדיוק כמו למפלגת העבודה".
שנה מאוחר יותר, באפריל 1997, גאון נשמע אחרת. "אין עם מי לדבר", סיפר כאשר נשאל על יחסו לממשלה החדשה של נתניהו, "הרמתי ידיים. כמה אדבר? כמה אצעק? המשק בצרות. אני רוצה שיקראו לי. לי ולחבריי בעלי הניסיון. השתתפנו פעם במודעת תמיכה לרבין ופרס. אולי זה מפריע. אבל אנחנו מאגר מצוין של אנשים שרוצים להושיט יד".
בסופו של דבר גאון דווקא פירגן למדיניות הכלכלית של נתניהו, כאשר הודה כי "בכלכלה היו לממשלת נתניהו הישגים מרשימים, שאי אפשר להתעלם מהם. המשק היום הרבה יותר בריא ממה שהיה לפני שנה".
בשנת 1997 פרסם גאון את הספר "רק המעז מנצח", ובו פרגן גאון למעטים שתמכו בו בשעות הקשות, וסגר חשבון עם הרבים שלא רצו בהצלחתו. באותה שנה אירע משבר אמון חריף בין גאון לבין בעלי הקונצרן, קבוצת שמרוק. ביולי 1997 נפגש יו"ר הדירקטוריון של הקונצרן, סטנלי גולד, עם מנכ"ל בנק הפועלים, עמירם סיוון, וביקש ממנו לסייע במהלך שיוביל לפיטוריו של גאון. סיוון סירב בתוקף, והקרע שבין גולד לגאון כבר לא יכול היה להתאחות. כעבור שבועיים מכרה קבוצת שמרוק את מניותיה בכור לחברת ההשקעות קלארידג' של משפחות ברונפמן וקולבר מקנדה תמורת כרבע מיליארד דולר. יונתן קולבר, נציג הרוכשים, יצא לאחר העסקה בהצהרה המצדדת בגאון ותומכת בתוכניותיו. ובכל זאת, במארס 1998, פחות משנה לאחר הרכישה, החליטו אנשי קלארידג' לשחרר את גאון מתפקידו.
גאון הקים את חברת ההשקעות גאון אחזקות, שבה שותפים אנשי עסקים מהמובילים בישראל. תוך שנתיים כבר ביססה החברה החדשה את מעמדה, וגאון הסביר את צעדיו: "החלטתי עקרונית שאני, בני גאון, לא אגדיר את עצמי כמי שהיה אלא כמי שהינו".
בימים אלו מרכז גאון קבוצה הכוללת את אחיו, הזמר יהורם גאון, והבעלים של סנו, ברונו לנדסמן, במטרה להתחרות במכרז להקמת ערוץ הטלוויזיה בשלישי.
מאז 1988 משמש גאון גם כיו"ר האגודה השיתופית קו אופ. תפקיד זה העמיד אותו במרכזה של פרשה מורכבת ולא מחמיאה, כאשר בעלי מניות באגודה דרשו לקבל עבור המניות שברשותם סכום המשקף את שוויין הריאלי ולא הנומינלי. זאת לאחר שגאון וראשי האגודה הציעו להם לקבל עבור המניות סכום נמוך משמעותית מערכן הריאלי. בדיקה שנוהלה על ידי החוקר המיוחד, חיים אינדיג, הביאה להוצאת דו"ח בו מייחס אינדיג לחלק מחברי הנהלת האגודה, וגאון בראשם, ניהול שלא על פי הנהלים והכללים הראויים. כמו כן, בדיקה שערך החוקר דורון דינאי, אותו מינה רשם האגודות השיתופיות, אורי זליגמן, העלתה כי ראשי האגודה קיימו בחירות לא חוקיות לתפקידים הבכירים בקו אופ וכי יש להדיח את מזכירות קו אופ ולמנות ועד חיצוני במקומה.
רשם האגודות קיבל את המלצת דינאי והחליט על הדחת מזכירות האגודה ומינוי ועד חיצוני במקומה. בתגובה הגישו 11 חברי קו אופ, חלקם בעלי תפקידים באגודה, עתירה נגד ההחלטה. ב- 14 באוגוסט 2000 דחה בג"ץ את העתירה ויום לאחר מכן החליט בני גאון להתפטר מתפקידו כיו"ר קו אופ.