הקרנה נדירה: "פריקס" - מופע השוליים הגדול

אומרים שאחרי שהמפיק האגדי אירווינג תאלברג סיים לקרוא את התסריט של "פריקס" (Freaks), הוא חפן את ראשו בין ידיו והכריז: "ביקשתי משהו מפחיד - וקיבלתי". אלא שקשה להגדיר את "פריקס", סרט הפולחן של טוד בראונינג מ-1932, שהקרנה נדירה שלו תיערך מחר (יום ה') בחצות בסינמטק ת"א, כסרט אימה נוסח "פרנקנשטיין" ו"ד"ר ג'קיל ומר הייד" שהופקו במקביל. זהו, בראש וראשונה, סיפור אהבה גרוטסקי ומקאברי בין ננס בקרקס ולוליינית, אבל בעיקר זהו אחד הסרטים הנועזים והייחודיים בתולדות הקולנוע, שכוכביו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם חריגים פיזיים, ומתקיים בו דיון מרתק בקשר שבין קולנוע ופריק-שואו'ז.

נקמה בטקס הכלולות

"פריקס" מבוסס על סיפור קצר של טוד רובינס בשם “Spurs” ("דורבנות") שפורסם ב-“Munsey’s Magazine” ב-1923. גיבור הסיפור, שמתרחש על רקע קרקס צרפתי, הוא גמד בשם ז'אק, שלבו נתון ללוליינית היפה ז'אן מארי, שמצידה זוממת להינשא לו, ואז לרשת את כספו ולהתחתן עם אהובה האמיתי – שותפה למופע, סימון. הסיפור מסתיים בתיאור נקמתו הנוראה של ז'אק בז'אן מארי שעלבה בו, לעיני חבריו, בטקס כלולותיהם, וכל שנותר ממנו בעיבוד הקולנועי (שנכתב בידי לא פחות משישה תסריטאים. אחד מהם, ששמו אינו מוזכר בקרדיטים, היה צ'רלס מק'ארתור, מי שכתב יחד עם בן הכט את המחזה המצליח "כותרת ראשית") הוא סצינת החתונה המקאברית.

האם תאומים סיאמיים מקיימים יחסי מין?

גם הסרט, כאמור, מגולל סיפור אהבה, אלא שכאן הלוליינית המרושעת קלאופטרה (אולגה בכלנובה, כוכבת דועכת של התיאטרון הרוסי, שגילמה שורה של נשים מפתות ואכזריות בהוליווד של הסרט האילם. התפקיד, אגב, הוצע בתחילה למירנה לוי) מרעילה בהדרגה את בעלה הטרי, הנס הננס (הארי ארלס), כדי לזכות בהונו ולהינשא לאיש השרירים הרקולס (הנרי ויקטור). במקביל, מתאר הסרט את כאבה של פרידה, ארוסתו הגמדה והמפוכחת של הנס (דייזי ארלס, אחותו במציאות של הארי), נוכח כניעתו הסימלית של אהובה, הגבר הקטן, לפנטזיה של "האישה הגדולה", כמו גם סיפורים רומנטיים נוספים, שבאחד מהם מעורבות תאומות סיאמיות (ואכן, הפרסומת לסרט הכריזה-שאלה: האם תאומים סיאמיים מקיימים יחסי מין?). בליל החתונה, קלאופטרה השיכורה מטיחה עלבונות בפריקים המכריזים עליה כעל אחת מהם, וכאשר נחשפת מזימתה מתאחדים החריגים הפיזיים, חבריו של הנס, ומבצעים בה נקמה איומה.

איש תולעת, אישה מזוקנת

הסיפור הזה התאים כמו כפפה לידו של טוד בראונינג, אחד הבמאים הייחודיים ביותר בתולדות הוליווד שזכה לכינוי "אדגר אלן פו של הקולנוע", והפגין בסרטיו נטיה ברורה אל האפל, הגרוטסקי ויוצא הדופן. בראונינג, ש"דרקולה" בבימויו עם בלה לוגוסי בתפקיד הראשי, זכה באותה עת להצלחה רבה, דחה את הצעתה של "מ.ג'.מ" לביים את "ארסן לופן", על הפורץ הצרפתי הנוצץ, והעדיף את סיפורו של רובינס, מחבר פופולארי של סיפורי אימה ומתח בשנות ה-20 (שכתב גם את הסיפור עליו התבסס סרט אחר של בראונינג, “The Unholy Three” מ-1925). ציידי כישרונות מסוג מסויים מאוד "חרשו" את מופעי השוליים, ועל שולחן משרדו של בראונינג נערמו צילומים של פריקים עד שגובשה הגלריה המחרידה של עיוותים אנושיים המאכלסת את הסרט.
נבחרת הכוכבים של "פריקס" כללה כמה מהשמות המפורסמים בעולם מופעי השוליים: התאומות הסיאמיות דייזי וויולט הילטון, "הנסיך רנדיאן", איש תולעת מגיניאה הבריטית שהיה מסוגל להתגלח, לגלגל ולהצית סיגריה בעזרת פיו בלבד, האישה המזוקנת אולגה רודריק, ההרמפרודיט (חצי גבר-חצי אישה) האוסטרי ג'וזפין/ג'וזף, אוסף של "ראשי סיכה" ובראשם שליצי (שאף שהופיעה כאישה היתה, למעשה, גבר), וג'וני אק, אדם למחצה, שגופו "הסתיים" מתחת לצלעותיו, והפך במהלך הצילומים לידידו הקרוב של בראונינג רע המזג.

נאסר להקרנה בבריטניה

הצילומים ב"מ.ג'.מ" לא עברו ללא תקלות. יום אחד, עת שסעד הסופר-תסריטאי פ. סקוט פיצג'רלד את ארוחת הצהריים שלו בחדר האוכל של האולפנים, התיישבו אצל שולחנו התאומות הסיאמיות. אחת מהן התבוננה בתפריט, ואז פנתה בטבעיות אל אחותה ושאלה אותה מה תרצה להזמין. פיצג'רלד הנדהם רץ להקיא את נשמתו. מאוחר יותר, הוא התייחס לתקרית המוזרה הזו באחד מסיפוריו הקצרים, "ימי ראשון מטורפים".
יציאתו של "פריקס" למסכים בפברואר 32' לוותה ברעש גדול ובמחאה (טענו נגד הסרט שהוא מבקש להרוויח מסבלם של בני אנוש, ובה בעת מעמיד פנים צדקניות). בלוס אנג'לס הוקרן הסרט במשך שבועיים בלבד, ורוב הביקורות מצאו אותו חולני (נכון), מצחיק שלא בכוונה (נכון), ואפילו מאכזב (ממש לא). ביקורות בעלות נימה חיובית יותר ראו בו סרט מלהיב ומרגש. התוצאה, מכל מקום, היתה כישלון מסחרי עצום שהביא את הקריירה של בראונינג לסופה. גם הצנזורה לא היטיבה עם הסרט, ובבריטניה הוא נאסר להקרנה במשך 30 שנה.

גאולה מתהום השכחה

גילויו מחדש של הסרט התרחש בפסטיבל ונציה של שנת 62', לאחר שבאותה שנה עלו לכותרות גלולות התלידומיד (למניעת בחילות בוקר) שנטלו נשים הרות ברחבי העולם, וכתוצאה ילדו תינוקות מעוותים. הפרשה גאלה את הסרט מתהום השיכחה, והקרנתו המחודשת לוותה בתשבחות. כתב העת הצרפתי המשפיע, "מחברות הקולנוע", ראה בו סרט "אנושי מאוד", ב-“Sight and Sound” נכתב שזהו סרט "חם ואנושי", ומבקר הקולנוע הנחשב אנדרו סאריס אף הכריז שמדובר באחד הסרטים הכי מלאי חמלה שנוצרו אי פעם. הסרט השפיע עמוקות על עבודתה של הצלמת האמריקאית שוברת הטאבואים דיאן ארבוס, "אומץ" בחום על ידי תרבות הנגד בימי מלחמת ויאטנם, וב-88' אף זכה לגירסה בימתית צרפתית.