המבוך, הראי הספריה והמפלצת

הסופר וההוגה אומברטו אקו כתב פעם, "למרות שנבדלו זה מזה בסגנונם, שני סופרים העניקו לנו את דמותו של המילניום הבא: ג'ויס ובורחס. הראשון עיצב במלותיו מה שהאחר עיצב ברעיונותיו: את הרשת העולמית המקורית, האחת והיחידה. את הדבר האמיתי".
למרות שחלפו יותר מחמישים שנה מאז התפרסמו עבודותיו המרכזיות של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס , קשה לחשוב על יוצר שמטיב לתאר ממנו את המחשבה שבבסיס עידן האינפורמציה, וקשה לחשוב על יוצר שתיאר אותה בדרך כל כך מהנה. כל היכרות מחודשת ומתחדשת עם בורחס היא תענוג. והנה הזדמנות: קובץ הסיפורים "האלף", שרואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה בתרגום יורם ברונובסקי מתפרסם בפעם הראשונה בעברית בגרסתו המלאה. סיפורים מתוכו, בתרגום לא מוקפד, נכללו ב"גן השבילים המתפצלים" שאזל בדפוס. "האלף" הוא יצירת הפרוזה השלישית שפרסם בורחס בימי חייו. קדמו לו "דברי ימי תועבת עולם" ו"בדיונות". הספר "דברי ימי תועבת עולם" על אף קסמו, היה יצירת בוסר. קובץ הסיפורים "בדיונות" שהיווה, כמו "האלף" הנוכחי, אוסף של רשימות וסיפורים שנדפסו במגזינים ספרותיים שונים, הציג סגנון ייחודי ועז שהקנה לו את המעמד של אחד היוצרים החשובים והמשפיעים ביותר בחצי האחרון של המאה ה-20.
בקובץ "האלף" בורחס עורך ליטושים סופיים אחרונים בסגנון הזה ומביאו לידי שלמות. הוא נע בין הסיפור הפנטסטי למסה העיונית בקלות ובמיומנות מדהימה. והוא עושה זאת על ידי יצירת שתי צורות ספרותיות שמשמשות דמות ראי האחת של השניה: סיפור פנטסטי, שהעלילה שלו נבנתה על מנת לבחון סוגיה פילוסופית, ומסה עיונית, שהדיון שהיא עורכת בסוגיה הפילוסופית בא לספר סיפור.
ב"האלף" מופיעים כמה מן הסיפורים היפים ביותר שכתב בורחס. "אמה צונץ", נקמתה שוברת הלב של נערה יהודיה באדם שהביא להתאבדותו של אביה. "המוות האחר", סיפור שמעלה את האפשרות כי אדם שנהג בפחדנות בקרב ישנה ברגע מותו את העבר וימות בקרב שממנו חמק. "בן האלמוות", ספורו של קצין יווני המחפש אחר סוד האלמוות, מוצא אותו ולומד על בשרו את המחיר שהאלמוות גובה מן האדם. "רקוויאם גרמני" שנכתב שנתיים לאחר תום מלחמת עולם שניה וחושף את הטרגדיה והעיוות של המחשבה הגרמנית שהולידו את הנאציזם. ו"האלף", שבמהלכו בורחס המתאבל על מותה של אהובה, נתקל במרתפו של בן דודה ב"אלף", נקודה במרחב שכל הנקודות מכונסות בה, שדרכה אפשר לראות את כל היקום, בכל ממדיו.
שמו של בורחס נקשר פעמים רבות במבוך, בראי, בספריה, שלוש דמויות קבועות ביצירה שלו, שלוש ישויות שהן שלושה אספקטים של עקרון אחד; ההשתעשעות האינסופית בחלל, בזמן, באפשריות של קיום. שלושה מגרשי משחקים לגחמות של התעתועים והדמיון. לפעמים אפשר לטעות ולחשוב שבורחס מאוהב בהליכה לאיבוד, בהשתקפויות ובלמדנות לשמם. אך, כפי שהרבה מהסיפורים ב"האלף" מוכיחים, להשתעשעות הזו יש מטרה נוספת: מציאת התוכנית הגדולה שנחה במעמקי העולם וההיסטוריה, הצורה שמחשבתו של האל מתבטאת בעולם, החפץ שיגלם בתוכו את הבריאה כולה.
ואכן, נקודת המוצא של הבורחס היא כזו: כשמסתכלים על מהלך הדברים מנקודת המבט של הנצח, מגלים בו חזרות בשינויים קלים, סיפורים המשקפים אחד את האחר, תבניות קבועות מראש שנעלמות מעיני בן התמותה שחי בתוכם. את הסיפורים שנולדים מן השיקופים והחזרות, מן הגורל המיוחד שנרקם על ידם מבקש בורחס לספר. כאן מגיע תפקיד הספרייה של בורחס. קובץ הסיפורים "האלף", כמו קודמו "בדיונות", מכיל רשימות אנציקלופדיות של ידע נשכח כמעט. בורחס שואב מכל מקור אפשרי בכדי להוכיח טיעונים שהוא מפתח על מהות הזמן, הגורל והזהות; הפילוסופיה המערבית והמזרחית בכל תקופותיה, כתבי הקודש, תרבות האיסלאם, המחשבה היהודית הכפולה, זו התלמודית וזו של תורת הסוד, מיסטיקה נוצרית, סיפורי אלף לילה ולילה, מיתולוגיות שונות, שירת הניבלוגים הגרמנית,ספרות האימה, המסע וההרפתקאות של המאה ה 19, ספרות הבלש, כולם מגיחים לתפקיד אורח קצרצר, כעזרים להמחשת הסיפורים ב"האלף".
ב"תיאולוגים", אחד מן הסיפורים בקובץ, הוא כותב על הגיבור כמעט באירוניה עצמית, "ככל מי שספריה ברשותו, חש אאורליאנוס אשמה על שאין הוא מכיר את ספרייתו על בוריה; הפולמוס אפשר לו למלא את חובתו כלפי ספרים רבים שכמו האשימיהו בהזנחתם". אותה אבחנה היה אפשר ליישם לגבי בורחס ככותב. אולם בורחס אינו משלם את חובו רק לספרים הנמצאים ברשותו אלא גם לספרים שאינם קיימים, שמן הראוי היה שיכתבו על מנת שההיסטוריה והמחשבה האנושית יהפכו שלמות יותר.