זוכתה בעלת דירה שהואשמה בפיצול דירתה הגדולה

תופעת הפיצול מוכרת בכל הערים הגדולות: בעלי הבתים לוקחים דירה גדולה, מחלקים אותה למספר דירות קטנות ומשכירים אותן. בצעד זה יש היגיון כלכלי רב, שכן ההכנסה משלוש דירות קטנות גדולה הרבה יותר מאשר מדירה אחת גדולה.
העירייה והשכנים נוקטים בדרך כלל את כל הצעדים האפשריים כדי למנוע את הפיצול. מבחינת העירייה מדובר בעבירה על חוקי התכנון והבנייה, ואילו מבחינת השכנים מדובר בצעד פוגע, שמוריד את ערך דירותיהם.
לכן כאשר חילקה מרים ירד את דירתה ברחוב טאגור ברמת-אביב לשתי יחידות נפרדות, מיהרה העירייה להגיש נגדה כתב-אישום.
פרקליטה של הנאשמת, עו"ד ניסן שריפי מנתניה, הודה בשם הלקוחה שלו בכל עובדות כתב-האישום, אך טען כי למרות הכל אין כאן עבירה, ולכן גם אין צורך להשיב לאשמה.
השופט דניאל ארנסט מבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב שדן בתיק (ת.פ. 19700619/7) קבע כי המאפיינים של יחידת דיור נפרדת הם: שירותים נפרדים, מטבח נפרד, הפרדה פיזית בין היחידה ליחידות האחרות, כניסה נפרדת, חיבורים נפרדים למים ולחשמל.
לאחר שניתח את המקרה של מרים ירד קבע השופט, כי אין היא צריכה להשיב לכתב האישום, שכן מניסוחו עולה שהיא הוסיפה לכל היותר עוד מטבח, ובכך אין כדי להוכיח כי הדירה פוצלה לשתי יחידות דיור.
כמו כן קיבל השופט את טענתו של שריפי, כי לפי סעיף 145 לחוק התכנון והבנייה יכול אדם לבצע שינויים פנימיים בדירתו, כל עוד אין בהם כדי לפצל אותה לכמה יחידות דיור.
מכיוון שהעירייה לא הצליחה להוכיח כי אכן בוצע פיצול כזה - קבע השופט - יש לזכות את הנאשמת. "המסקנה", אומר שריפי, "היא שלא כדאי להודות מייד בכל מה שטוענת התביעה. העמידה על הזכויות יכולה לחסוך הרבה כסף וכאבי ראש".

פורסם ב"ידיעות אחרונות"; 10/8/99